השבוע זה קרה: קמפיין הבחירות של הליכוד החל רשמית אחרי כמה ימים של חוסר ודאות בתוספת ויכוחים פנימיים קשים. חילוקי הדעות בצוות הקמפיין נסבו בעיקר סביב השאלה איך להצליח לרוץ בין הטיפות. מצד אחד, חייבים להתניע כבר את המנועים – נותרו פחות משלושה שבועות עד היום הגדול. מצד שני, איך לעשות זאת בלי להיראות גרוע בעיניי הציבור, לא כל שכן בלי להפר את אותן ההנחיות שהם בעצמם קבעו. בכל זאת, הקורונה, המוטציות, הסגר שהזיכרונות הקשים ממנו טריים מדי והשגרה שטרם חזרה. איך נסביר לקהל למה כנס בחירות כן, ומסעדה לא? מורכב בהחלט.
בינתיים הסתבר כי שנה של מגיפה אומנם מספיקה כדי לפתח חיסון ולאמן את האנושות לעטות מסיכות ולהשתמש באלכוג'ל, אך הזמן הזה לא הספיק לעולם הפוליטי כדי להמציא תחליף ראוי לכנסי בחירות. זום־שמום – לא כשמריצים קמפיין פוליטי. תנו למירי רגב אצטדיון מלא אנשים, והיא תדע להדליק את הקהל תוך חמש דקות. אך כיצד להוציא ניצוצות בזום ולהדליק התלהבות בפורמט האונליין - לכך טרם הומצא פתרון ראוי.
ואז הפוליטיקאים עשו את מה שהם התכחשו לו במשך כל שנת הקורונה: שימוש בהחלטות הנוגעות לניהול המגיפה לטובת הצרכים הפוליטיים.
בעוד המומחים המשיכו להתראיין ולהתריע מפני עליית ה־R וחדירת המוטציות בעלות השמות האקזוטיים, אישרה הממשלה את השלב הבא של ההקלות שכללו (תיראו מופתעים) קיום כנסי בחירות. פתאום הווריאנט הניו יורקי כבר לא מפחיד מספיק, אולי לתלמידי כיתות ז', אך לא לפוליטיקאים. האחרונים התירו לעצמם להתכנס ולהתקהל עד 300 אנשים באולמות סגורים ועד 500 בשטח פתוח. הכל על בסיס התו הירוק, הרי צריך סוף־סוף להתחיל ליהנות ממבצע החיסונים. ואם לא ילך - מקסימום נטיל עוד סגר, אבל רק אחרי שינהרו ויצביעו.
כאמור, הלבטים נפתרו באופן הכי אלגנטי, והופעת הבכורה של קמפיין הליכוד התקיימה בבנייני האומה בירושלים ביום רביעי בערב. בנימין נתניהו היה במיטבו, הוא ושרה יחדיו על הבמה מוקפים בקהל הווירטואלי המופיע מאחוריהם על המסך הענק, במשבצות הזום כאזכור אולטימטיבי לייחודיות התקופה. הזוג נתניהו אף ניצל את הפורום האוהד לחגיגת יום הנישואים ה־30, שחל בדיוק באותו היום. זר פרחים שהוכן מראש התמהמה בדרך אל הבמה (כמו הקמפיין עצמו), אך כעבור כמה דקות של המתנה קצת מביכה הגיעו הוורדים האדומים, הזוג החליף נשיקות, והקהל כמעט בכה מהתרגשות.
לעומת תקלת הזר, תקלת עיכוב הקמפיין מעוררת דאגה בקרב בכירי הליכוד. "שום דבר לא הולך כמו שצריך, כמו שכולם רגילים לראות", אמר לי אחד מבכירי הליכוד, כזה שיכול להתגאות בקמפיינים רבים שבהם לקח חלק פעיל בעבר. "כל חברי הסיעה קיבלו אזורי אחריות, אבל זה נראה יותר כמשימת שטח טכנית. בראש המטה הועמד מנכ"ל הליכוד ולא שר, כמו בעבר. עוד עניין שגרם להכנות לקראת פתיחת הקמפיין להיראות יותר טכניות והרבה פחות יצירתיות". את הנקודה הזאת תיקן בסופו של דבר נתניהו בדרך שלו: רגע לפני פתיחת הקמפיין הוחלט כי שר המודיעין אלי כהן יעמוד בראש מטה השטח של הבחירות, כלומר מעל מנכ"ל התנועה צורי סיסו.
ישראל כ"ץ, שניהל את המטה במערכה הקודמת, העדיף הפעם לוותר. "להיות שר אוצר במשרה מלאה ועוד בתקופה שכזאת, זו עבודה 24/7, לא תהיה לי דקה פנויה", סירב בנימוס לנתניהו. כהן נבחר לתפקיד החשוב לא בכדי: מבין בכירי המפלגה הוא נחשב לקונצנזוס המקובל על כולם. תדמית נדירה מאוד בליכוד של ימינו.
חבילה שמנה
הקמפיין של המפלגה הראשונה בגודלה ממשיך את המסר המרכזי שכבר מפומפם זה תקופה: זה או נתניהו או לפיד. גם כאן הקו לא היה ברור עד לאחרונה, אפילו מפותל משהו. תחילה ניסה נתניהו להרים קמפיין המבוסס על המתקפה נגד מערכת המשפט. כעבור זמן קצר נדחה המשך משפטו, ויחד איתו נגנז הקמפיין האנטי־משפטי. גם קמפיין החיסונים, שנראה כמו המסר המרכזי, החוויר לאחרונה. ורק הקו התוקפני שאמור לשדר לקהל הימני מסר הפחדה (הצביעו לליכוד - או שתקבלו את יאיר לפיד השמאלן) נותר על כנו, ונראה כי יישאר עד הסוף. "לאן נעלם לפיד?", פנה נתניהו לקהל בנאום פתיחת הקמפיין, וכעבור דקות ספורות כבר שכח מהמסר וציטט את אחד הראיונות האחרונים של אותו הנעלם.
למען האמת, לפיד לא נעלם, אלא נראה כמי שקיבל החלטה טקטית להנמיך פרופיל. מי שיצא לו לשוחח עם יו"ר יש עתיד בימים האחרונים, מעיד על מצב הרוח המרומם השורר במשרדי המפלגה. הוא רואה את נפתלי בנט וגדעון סער עוברים מאולפן טלוויזיה למשנהו וכמעט בכל ראיון נאלצים להתמודד עם שאלות מסוג "עם מי תשב בקואליציה?", "האם בסוף תסכים לשבת עם ביבי?" ו"על מה תסכים לוותר כדי שלא נלך לבחירות חמישיות?".
לפיד, ככל הנראה, מעדיף לחסוך מעצמו את כל השאלות המסובכות, שממילא תהפוכנה למציאותיות רק ב־24 במרץ. הוא נהנה מתפקוד השטח, מהטעויות של האחרים ובעיקר – מהמצב הטוב והיציב של מפלגתו בכל הסקרים האחרונים. השבוע ניהל שיחת זום עם ראשי המטות של יש עתיד. במהלך השיחה אמר להם "אם בסוף דצמבר, כאשר לבנט עוד היו יותר מ־20 מנדטים בסקרים, סער בדיוק הקים את מפלגתו, והליכוד הלך לקראת ניצחון בטוח, הייתי אומר לכם שנהיה המפלגה השנייה בגודלה עם 17־18 מנדטים יציבים בכל סקר, הייתם אומרים שאני משוגע. אז תדעו שמצבנו טוב יותר ממה שאנחנו חושבים. אנו נמצאים במקום טוב לעבוד ממנו בישורת האחרונה".
זאת כנראה אחת הסיבות לכך שבימים אלה מעדיף לפיד את עבודת השטח על פני הופעות באולפנים. הוא, כמו כל אחד אחר במערכת הפוליטית, יודע כי ללא קשר לסקרים, לאמירות בתקשורת ולקמפיינים, המשחק הגדול יתחיל עם פרסום תוצאות האמת. רק אז תתבהר התמונה והשאלה הגדולה תהיה אם למחנה נתניהו, כולל מפלגת ימינה, יש 61 מנדטים להרכיב ממשלה. אם התשובה תהיה "כן", יהפוך בנט למלך של המומנטום ויוכל להחליט מה עדיף לו: חבילה שמנה ביותר בממשלת נתניהו, או ניסיון להגיע לראשות ממשלה במחנה "לא ביבי".
אפרופו ממשלת נתניהו והחבילה השמנה: על פי גורמים בליכוד, במקרה של 61 מנדטים יחד עם בנט, נתניהו מוכן להציע לו הרבה מאוד, כמעט הכל, פרט למשרד המשפטים, שאליו איילת שקד משתוקקת לחזור. "נעבוד על כך שלשקד יוצע תיק החוץ וגם על כך שהיא תסכים", אומר גורם בליכוד, אחד שכבר התחיל לטפל בשלב הבא של המשחק, זה שכאמור יתחיל ב־24 במרץ.
