מסע הפיוס של ראש הממשלה לחברה הערבית ובכלל זה למגזר הבדואי נועד לקושש עוד כמה קולות עבור הליכוד כדי להגיע למספר הנכסף 61. השבוע קפץ "אבו יאיר" להפסקת קפה עם חברים במאהל הבדואי של שבט טראבין. הבדואים אירחו אותו לפי מיטב המסורת ובאותה הזדמנות התלוננו על הזנחה ארוכת שנים ועל כך שתחת חסותו ובשנות כהונתו הארוכות המדינה מיררה להם את החיים.

כדי לחדד את העניין הוסיף השייח' ג'דעון אבו סבית: "אני מקווה שתיקח את העניינים של הבדואים לידיים שלך. אנחנו לא אויבי המדינה", ובכך רמז לאורחו רם המעלה כי ממשלתו כשלה בהסדרת מעמדם של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שלא לדבר על הפצע הפתוח בעקבות האירוע שבו נהרג יעקוב אבו אלקיעאן שנחשד כמחבל, בעת פינוי אום אל־חיראן לפני כארבע שנים.

נתניהו לא היה זקוק ליותר מכך. "עליי", הבטיח להם. אני אטפל בזה אישית. אשרי המאמין. אלמלא ניסיון העבר והרקורד העשיר שלו בהתבטאויות כנגד החברה הערבית, היה אולי אפשר לחשוב שנתניהו מתכוון לחולל שינוי ולטפל בכנות וביסודיות במצוקותיהם של האזרחים הבדואים. זה לא המצב. הציניות של נתניהו לא יודעת גבולות, אבל ככה הוא אוסף עוד גרוש ללירה.

בקמפיין הנוכחי, ובשונה ממערכות הבחירות הקודמות, נתניהו מנסה לחבק (במגבלות הקורונה) אוכלוסיות שבעבר הסית נגדן. הוא היה הראשון לזהות את הסנטימנט ואת הרצון של רבים בחברה הערבית להשתלב כאזרחים שווי זכויות, ולכן הוא יוצא מגדרו כדי לגייס את תמיכתם באמצעות "מתקפת חיוכים". הוא מכתת את רגליו לצפון ולדרום ומבטיח הרים וגבעות, בתקווה שיגמלו לו בקלפי. אחרי הסכמי אברהם עם המפרציות אפשר לחשוב שהוא "ביבי איש ערב". חסרה לו רק הכאפייה.

יריביו טוענים שמדובר באחיזת עיניים. "גדול המסיתים" אינו יכול להפוך את עורו ולאחד את העם. יש צדק בדבריהם, אלא שאחדות איננה ההפך מהסתה, ואין זה מתפקידו של ראש ממשלה לאחד את העם. כמיהה לאחדות נשמעת רומנטית, אך אינה ריאלית ולמען האמת, אין בה כל צורך. ראש ממשלה בישראל איננו מלכת אנגליה, בני משפחתו אינם נמנים עם משפחת המלוכה והוא איננו סמל הממלכה.

כבר ראינו כיצד הסתיים הניסיון האחרון להקים כאן ממשלת אחדות. ולכן, כשמועמד לתפקיד ראש הממשלה מתחייב לאחד את העם, צריך לשאול את מי הוא מבקש לאחד, ואיך בדעתו לעשות זאת. "עם אחד עם שיר אחד" זו משאלת לב נאיבית כמו "שבט אחים ואחיות". למעשה, איש מהמועמדים לא מתכוון לכך. נתניהו מדבר על ממשלת ימין "על מלא", סער מבקש להקים ממשלה בלי נתניהו וללא הרשימה המשותפת. בנט מסרב לשבת תחת לפיד. ולפיד? כרגע שומר על זכות השתיקה. כולם מבלבלים בין אחדות ללכידות.

פוליטיקה איננה סדנה לאחדות לאומית, להפך, היא שדה הזרוע בחילוקי דעות ובמאבקים אידיאולוגיים וככזו היא אינה יכולה לעמוד בסטנדרטים של נימוסים והליכות לפי המדריך של חנה בבלי. ובכל זאת גם לג'ונגל חוקים משלו ולכל בחירות יש מוצאי בחירות. אז הנה כלל אצבע בסיסי: לראש ממשלה אסור להסית כנגד מתנגדיו או יריביו, אל לו לעשות דה־לגיטימציה למערכת אכיפת החוק ולשומרי הסף של הדמוקרטיה, וכנבחר ציבור עליו לשרת את כלל החברה הישראלית על שלל גווניה.

ערב בחירות, אזרחים בחברה דמוקרטית לא זקוקים לחנופה ולהבטחות סרק לאחדות. הנוסחה היחידה שנבחרי ציבור חייבים להציע על מנת לייצב לכידות וסולידריות בחברה רב־תרבותית המורכבת משבטים שונים, מבוססת על הגינות שלטונית, ערכי שוויון, נגישות לשירותי בריאות וחינוך וביטחון אישי, ללא הבדל דת, גזע ומין. זאת בהנחה שהם רואים בבוחרים מטרה ולא אמצעי.