לא היה צריך את הרצח של מוחמד עדס בן ה־15 בג'לג'וליה, והפציעה הקשה של חברו, כדי להבין שמשהו מאוד מוזר מתרחש בישראל. המדינה איבדה יכולת שליטה מול השתוללות רצחנית ועבריינית חסרת מעצורים, אבל היא מתעלמת מכך. כמה מאות פוליטיקאים ופעילים ערבים אומנם צעדו עם דגלי פלסטין באום אל־פחם, חקלאים ומתיישבים יהודים מהדרום קיימו הפגנונת מחאה, וגם שר הפנים או המפכ"ל מלמלו כמה משפטים נחושים.
אבל מדינת ישראל, ראש הממשלה שלה, השר לביטחון הפנים, וגם שר הביטחון והמשפטים עסוקים בדברים אחרים לחלוטין. אפילו התקשורת הישראלית לא משקפת את מלוא חומרת השעה ומשום מה אמות הסיפים לא רועדות. הכרוניקה היומיומית איומה, לא ניתנת לעיכול, אבל מעבר לזוועות עצמן היא ממחישה שנתקפנו במחלה חברתית מוזרה - אנחנו מתעלמים.
העובדה שבדרך כלל רוב הקורבנות הם ערבים, משפיעה על תגובת החברה היהודית. אין ספק שההתייחסות הייתה שונה לו היה נורה השבוע מנכ"ל עיריית תל אביב ולא המנכ"ל של עיריית קלנסווה; לו במקום מוחמד עדס המנוח וחברו, היו נפגעים שני נערים יהודים ברמת השרון; לו הכספומט שנעקר ביום שלישי היה בסופרמרקט בפתח תקווה ולא בערערה; לו 17 הנרצחים ממעשי פשע בחודשיים האחרונים היו יהודים ולא ערבים.
ברור שכל מסע הבחירות היה משתנה. במקום ספינים בענייני חיסונים והחזרת בחורות מבולבלות או עצמות מסוריה, היה מוכרז מצב חירום לאומי. השב"כ והמוסד היו נכנסים לפעולה, השר לביטחון הפנים לא היה ישן בלילות, ושר הביטחון היה נדרש לשלוח את הצבא. שלא לדבר על שר המשפטים, שהיה מוביל תקנות לשעת חירום, כאלו שיקנו לכוחות הביטחון סמכויות מיוחדות לזמן קצוב שיצמצמו את יכולת ההתערבות של המערכת המשפטית. והכל כדי לעקור מהשורש את תרבות הרצח, הפשע, האלימות והצפצוף על סדרי החברה שלנו. תרבות שכבר שולטת בחברה הערבית בישראל, אבל מתפשטת ומאיימת להטביע בדם ובאלימות את כולנו.
אם כי במחשבה שנייה, אולי אין משמעות לעובדה שרוב הקורבנות ערבים. הנה, יהודי הנגב חיים בסרט אימה, מאריה שיף ועד הילדה שהותקפה מינית במיטתה. מתושבי כרמית שיורים להם על הבתים, ועד חקלאים יהודים שלא יוצאים לעבד את השדות ללא ליווי ביטחוני. שלא לדבר על עצם ההעזה להתנפל על לוחם של יחידת אגוז, להכות אותו ולחטוף לו את הנשק. חוצפה שנובעת מאפס הרתעה ואפס תגובה מערכתית מקיפה, גם כשפוגעים ביהודים, אפילו בחיילים.
כמובן שאשמה כבדה מוטלת על החברה הערבית עצמה. זו שעדיין לא החליטה באיזה צד היא נמצאת, זו שלא מגלה אומץ לב אזרחי, שרבים מתוכה חיים בנורמות צבועות וכפולות. מרצח במסגרת "כבוד המשפחה" ועד צפצוף שיטתי על כל חוק. שלא לדבר על המיקוד של נציגי הציבור שלהם בעניינים החשובים באמת. מהמפלגה "המשותפת", שמטרתה חיסול הפרויקט הציוני, ועד שתי חברות כנסת ערביות בפוטנציה, שאחת הוזה על השמדת זיכרון יעקב והשנייה מתפתלת בעניינים הכי חשובים על פני הגלובוס - הלהט"ב. הכל במקום להירתם לעניין האקוטי – הצלת החיים והנשמה של החברה שלהם.
בשורה התחתונה, הגיע הזמן לנער את הראש ולהבין שמדינת ישראל במצב חירום לאומי. זה לא קמפיין בחירות, זו מציאות. את שלטון הטרור העברייני בנגב וביישובים הערביים צריך לעקור ולרסק עכשיו, כמעט בכל מחיר.
החבר של ביבי מהמוקטעה
חוסיין א־שייח', מי שמוגדר כשר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, ביקר לפני כמה שבועות בתא הכלא של אסיר שהורשע בחמישה מעשי רצח טרוריסטיים של יהודים – מרוואן ברגותי. זה לא היה ביקור משפחתי, אלא מסע שכנוע פוליטי, כזה ששלטונות בתי הכלא לא מאפשרים לאף אסיר לערוך. אלא שהאסיר והמבקר קיבלו אישור מיוחד מצמרת המדינה הציונית, כי השר הפלסטיני בא לשכנע את הרוצח ברגותי שלא לתמוך ברשימה עצמאית שתרוץ לפרלמנט הפלסטיני, אלא ירוץ במסגרת ארגון הטרור פת"ח של מחמוד עבאס. מסתבר שראש ממשלת ישראל תומך בפת"ח, באבו מאזן ובמערכת הבחירות שהוא מנסה להוביל.
התמיכה הישראלית הזו מעניינת במיוחד, כיוון שמדובר במהלך שעליו הכריז ראש הרשות שבוע לפני תום הכהונה של דונלד טראמפ, ממש לכבוד הממשל החדש של ג'ו ביידן. המטרה והעיתוי היו שקופים – לארגן הצגה דמוקרטית חביבה בפני מי שנתפס כעוין לנתניהו, כדי שהממשל הדמוקרטי החדש יתייצב לצד שלטונות רמאללה, נגד ירושלים.
בכך לא מתמצית התמיהה. אבו מאזן, שנבחר ב־2005 לארבע שנות נשיאות ומאז 2009 הוא דיקטטור ללא מצרים, משתף בבחירות הללו את חמאס. אף על פי שארגון הטרור לא עומד אפילו בתנאים שהציג בזמנו הקוורטט הבינלאומי להשתתפותו בבחירות פלסטיניות. הכוונה בעיקר להכרה בישראל ובהסכמי אוסלו, ויתור על השאיפה לחסל אותנו ושלילת המאבק המזוין. אבו מאזן אפילו שלח לפני חודש לוושינגטון מכתב שקרי, שלפיו חמאס שינה את מדיניותו, רק כדי לגלות שחמאס מכחיש זאת מכל וכל.
אז איך ייתכן שמדינת ישראל מנסה לחזק את אבו מאזן והפת"ח במהלכי הבחירות הללו, שכל כולם נועדו נגדנו? איך יכול להיות שישראל מאפשרת פעילות בחירות לפרלמנט הפלסטיני בתחומי ירושלים, למשל עבור נאמני מוחמד דחלאן, מי שנתמך על ידי איחוד האמירויות ומקבל יחס טוב מחמאס?
ואיך כל זה מתרחש ממש בימים שבהם הישות של אבו מאזן היא שמובילה את מסע הדה־לגיטימציה נגדנו בהאג, במה שמכונה "בית הדין הבינלאומי לצדק"? כי מי שהגישה את התלונה בהאג הייתה הרשות, כשמי שמלבים ומעודדים את התובעת האנטי־ישראלית הם שלטונות רמאללה.
ואיך קרה שישראל של נתניהו שלחה בחשאי כאלפיים חיסונים לצמרת מנגנוני הטרור הפלסטיניים? לא לקבוצות הסיכון ביו"ש חלילה, אלא לאבו מאזן, לשומרי ראשו, לראשי המנגנונים השונים ואפילו ל־200 מקורבים שנמצאים בירדן. כאשר מיד אחרי שקיבלה את החיסונים, הרשות הכחישה וטשטשה כל קשר ישראלי, תוך שהיא מצטרפת למסע האשמות בינלאומי נגדנו, על שאנחנו לא מספקים לה את החיסונים שהשגנו, כמעצמה האחראית על תושבי "הכיבוש".
כך, השלטון הסכיזופרני הישראלי ממשיך להסתיר את העובדות האלו ורבות אחרות מהציבור. במיוחד מוסתרת העובדה שישראל היא שמתחזקת ומחזקת בחשאי את השלטון העוין שהקימו פרס ורבין ברמאללה. כאשר רחוק מהעין הציבורית, תחת הצמד גנץ ונתניהו, פועל מתאם הפעולות בשטחים ומניע במלוא המרץ מדיניות מוזרה ביותר מול האויב הפלסטיני.
ברקע מתנהלת לה מערכת בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, מתוך מטרה להמשיך אחר כך לבחירות לנשיאות ולפרלמנט של אש"ף. זו מערכה רוויית יצרים, שבאמת לא מעניינת איש בציבור הישראלי. הרוחות לוהטות, ההאשמות והאיומים מרקיעים שחקים, אבל ההשלכות מבחינתנו יכולות להיות מרחיקות לכת.
ולנוכח המערכה הזאת, ממשלת ישראל של מר ימין חזק ממשיכה לנהל דווקא את המדיניות ההיסטורית של מפלגת העבודה, מבית הסכמי אוסלו - ואיש לא קורע מעליה את המסיכה.