ארבעה ימים להצבעה, וכבר אפשר להתנבא כי בכנסת הבאה יהיה רוב למתמודדים שבאו למרוץ הזה עם אש בעיניים. דילגו בחריצות מעיר לכפר, השתדלו למען בוחריהם ללא הרף, והזכירו לציבור את נוכחותם כל יום מחדש. מרב מיכאלי הייתה כזו. גם יאיר לפיד. אף בנט וסמוטריץ', ואיתם איתמר בן גביר. וכמובן ש"ס ונתניהו. אלה שהפקידו את גורלם בידי הבוחר והחלו להתחנן למצפונו רק ערב הבחירות, גזרו על עצמם דימום בלתי פוסק לעבר אחוז החסימה. גם הכנסת הזו תהיה אכסניה לכמה גנבי דעת, מושחתים, טיפשים וגזענים. אך מבחינה אחת לפחות מערכות הבחירות הללו עושות צדק. התשוקה והחריצות מקבלות את שכרן.
מהי אותה תשוקה אפשר ללמוד בסיפור הקשור בראש הממשלה. ארבע פעמים ניסה נתניהו לבקר באיחוד האמירויות. כולן סמוך לבחירות. כל פעם כשל ניסיונו מסיבה כלשהי, אבל תמיד ניסה מחדש. עד לימים אלה.
המשימה לא הייתה קלה כפי שהיא נראית. מוחמד בן זאיד אינו מחבב את ראש ממשלת ישראל. אם עליו לבחור, הוא יעדיף את שליחיו על פניו. ניצני טינתו לנתניהו נטמנו עוד לפני הסכמי אברהם. שלוש פעמים הסכימו הצדדים לארחו בחודשים האחרונים, ושלוש פעמים נדחו הביקורים מסיבות שונות. בשבועות האחרונים ניסה נתניהו את מזלו שוב. האמירותים סירבו, אבל נתניהו לא ויתר. בשבוע שעבר הוא שלח את ראש המוסד לאבו דאבי, וזה שכנע אותם לארח את אדונו לביקור חטוף. ביום רביעי שעבר דיווחה לשכת ראש הממשלה לציבור כי נתניהו ימריא לשם למחרת.
האדם מתכנן ואלוהים צוחק. שתי התפתחויות הקשו על המראתו. בבוקרו של יום המסע אושפזה אשת ראש הממשלה בבית החולים. כמה שעות אחר כך יצא יורש העצר הירדני, הנסיך חוסיין בן עבדאללה, לביקור ראשון ונדיר באל־אקצא. הביקור תואם בין ישראל, הווקף וירדן, אבל מחלוקת על זהות המאבטחים גרמה לירדנים לעשות שריר, והשיבה את הנסיך הצעיר לביתו ברגע האחרון.
רבת עמון זעמה וחסמה לכמה שעות את המרחב האווירי שלה בפני מטוס ראש הממשלה. נתניהו יכול היה לבחור בנתיב חלופי, דרומי, ולטוס דרך סעודיה, או לצאת לביקור חטוף לפנות ערב, אחרי שהירדנים כבר הסירו את הווטו על טיסתו דרכם. הוא לא עשה כן. אולי כי מחוגי השעון נקפו, וסדר היום הדחוק השתבש. אולי מפאת אשפוזה של רעייתו.
סיבת הביטול ההוא פחות חשובה לדיון שלפנינו. מה שחשוב הוא כי נתניהו המשיך להתעקש על הביקור. בהנחייתו, ניהלו אנשיו מגעים עם אבו דאבי למציאת מועד חמישי. האמירותים לא התלהבו, וירושלים המשיכה ללחוץ. שלשום התברר כי סירובם מוחלט. תחילה הם מסרו את עובדת הסירוב לנו, עיתונאים ישראלים, ואחר כך הכריזו עליו בפומבי. לטענתם, אירוחו של ראש הממשלה מבטא תמיכה בו על פני מתמודדים אחרים, ואין זה יאה שיתערבו בענייניה הפנימיים של ישראל. זהו הסבר הגיוני, העולה בקנה אחד עם קוד ההתנהגות המקובל בין מדינות המכבדות אחת את רעותה. הבעיה היא שהוא נטול כנות.
רק שבוע לפני כן הסכימו האמירותים לקבל את ראש הממשלה, וגם הודיעו על כך לציבור. אז, משום מה, הבחירות לא הפריעו להם. עיתונם בשפה האנגלית, "חליג' טיימס", השתבח באירוחו, בכותרת ענק שנפרשה על פני עמודו הראשון: "ביקורו", נכתב בכותרת המשנה, "מביא לשיאה את ההתקדמות הבלתי רגילה שרשמו איחוד האמירויות וישראל מאז נחתמו הסכמי אברהם".
מצרים וירדן כמשל
מדוע התקררה אבו דאבי? אפשר שמישהו לחש על אוזנם דבר מה, שגרם להם לשנות את דעתם. למשל, שכדאי להם לשקול שנית בטרם יתערבו לטובת נתניהו וימהרו לתייג את עצמם כחסידיו. רבים יכולים לשמש לחשנים בסיפור הזה. מקורבים ישראלים, ארמון המלוכה הירדני או בן חסותם הפלסטיני, מוחמד דחלאן. אבל הדעת נותנת שאת החישובים הללו הם כבר עשו קודם.
הסיבה כנראה אחרת. שלשום דיווח העיתונאי ברק רביד כי באיחוד האמירויות זועמים על נתניהו שייחס להם כוונה שלא הייתה. ראש הממשלה אמר בתחילת השבוע כי בן זאיד הבטיח להשקיע 10 מיליארד דולר במיזמים שונים בישראל. באבו דאבי שמעו ונדהמו. הם אכן הסכימו לבחון השקעה כזו, אבל לא יותר מכך. ודאי לא נתנו את הסכמתם. למרות זאת, התגאה בה ראש הממשלה וייחס את הסיכום לכאורה לאמון הרב שרוחשים כלפיו שליטי איחוד האמירויות.
ביום רביעי בצהריים הודיע אנואר גרגאש, עד לאחרונה שר המדינה לענייני חוץ, כי ארצו לא תהיה חלק מכל מסע בחירות בישראל, עתה או בעתיד. בכך למעשה הכריז פומבית על סירובה של ארצו לקבל את ראש הממשלה בימים אלה. זמן קצר אחריו הודה נתניהו עצמו, בראיון לרדיו גלי ישראל, כי לא ינחת באבו דאבי עד לבחירות. בכך באה הסחרחרה הזו אל קִצה.
גרגאש לא אמר אמת, כמובן. אדוניו הרי כבר הסכימו לארח את נתניהו, ושינו את עמדתם רק אחרי שחשו נפגעים מדבריו. הם הראו כי דווקא אין להם מניעה להתערב בבחירות בישראל, אבל כאשר צריך לחפש תירוץ, הם ימהרו לאמץ את הבחירות כסיבה לאי־התערבות. אלמלא זעמו על נתניהו בשל דבריו בנוגע להשקעת המיליארדים, אפשר שבן זאיד היה מקבל את ראש הממשלה אתמול ומצטלם איתו לתמונה המקווה.
כשהסכימו לארחו בעיצומה של מערכת בחירות, חרגו האמירותים מן הכלל המחמיר שאותו נוקטות מדינות - לא להתערב בענייני אחרות.
חלוצת השלום מצרים, שחתומה כבר 42 שנה על הסכם שלום עם ישראל, הקפידה כל השנים לא להביע עמדתה לגבי מועמד כלשהו בזמן בחירות בישראל. הארמון הירדני, המצוי ביחסי שלום עם ישראל כבר 26 שנים, הלך בעקבות אחותו הגדולה, והקפיד אף הוא לא לחשוף את נטיות לבו במערכות הבחירות למיניהן. בסתר לבו מייחל המלך עבדאללה השני לנפילת נתניהו, בניגוד לידידו סיסי, המאחל לו עוד שנים רבות בתפקיד. אבל אף לא אחד מהם יפעל בגלוי כדי לעודד ישראלים להצביע למועמד "שלו".
העובדה שאיחוד האמירויות הסכימה לעשות כן, זמן קצר לפני הבחירות, מלמדת עליה דבר או שניים. בניגוד אלינו, המבקשים את חיקו החמים של הזר, ידידינו במפרץ אינם זקוקים להכרה או לליטוף שיחזקו אצלם את תחושת הערך העצמי. הם גם לא משתוקקים ליעדי התיירות שמציעה ישראל, שהרי אז היו שוטפים את חופינו מזמן. שני דברים מעניינים אותם במיוחד: כלכלתם וצבאם. את שניהם ברצונם לחזק ככל האפשר, ומשום כך התקרבו לישראל. כל מה שישרת את המטרות האלה, יתקבל בברכה. מה שיפריע להם להשיגן, יוסט הצדה. הסולידריות עם הפלסטינים, למשל, היוותה מכשול על דרכם, ולכן נשלחה להקפאה. הפלסטינים לא לבד. השבוע הצטרפו אליהם המוני ישראלים מתנגדי נתניהו, שגם להם הפנו האמירותים את גבם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל