החל ממחר ייאסר לפרסם סקרים ואת מקומם בעמודי הבחירות יתפסו אין ספור תסריטי ההתפתחויות הפוליטיות ביום שאחרי. אם לאחר הבחירות נהוג להצליף בעורכי הסקרים בשוטים, את מחברי התסריטים ראוי היה לייסר בעקרבים. זה לא קרה, כי מי שאמור ללעוג לתחזיות שהתבדו הם לא אחרים מאשר אותם כותבי טורים שהציעו את התסריטים הכושלים לפני הבחירות.
התסריטים טרם הסיבוב הראשון והשלישי של סאגת הבחירות הלא נגמרת שבה אנו נתונים, נכשלו כישלון כה צורב, עד כי אפילו התסריטים בסבירות נמוכה שהם בדרך כלל השכפ"ץ של מחברי התסריטים – לא הצליחו לראות את הנולד. שהרי הצטברות האירועים שהובילו לכישלון להרכיב ממשלה בסיבוב הראשון הרחיקו לכת הרבה מעבר לדמיון הכי פרוע של החזאים הפוליטיים. וגם במערכה השלישית, המציאות עקפה בסיבוב את כל התסריטים העתידיים שהוצגו לפני הבחירות.
ניתוח כישלונות העבר וניסיון להבין מה הניע את הנפשות שפעלו, יכולים לסייע בחיזוי מהלכיהם של השחקנים שעתידה הפוליטי של ישראל נתון בידיהם הפעם. לקראת סיבוב הבחירות הראשון ב־2019 הוצגו תסריטים רבים, אבל גם המתמחים במדע בדיוני לא היו מסוגלים להעלות על הדעת תסריט הזוי שבו משה פייגלין, ששבוע לפני הבחירות כבר הגיע ל־8 מנדטים, מתרסק ולא עובר את אחוז החסימה, וכמוהו רשימת הימין החדש של בנט, שהחלה עם 12 מנדטים ובשום סקר לא קיבלה פחות מ־6 מנדטים. ועדיין, 65 ח"כים ממליצים על נתניהו לראשות הממשלה, ואז בא האולטימטום של ליברמן בנוגע לחוק הגיוס - וההמשך ידוע.
גם בסיבוב השלישי, בבחירות של 2020, אם מישהו היה הוגה מראש תסריט שעל פיו יש עתיד יחד עם בוגי יעלון יפלגו את כחול לבן, ויצביעו נגד מועמדותו של ראש מפלגתם בני גנץ ליו"ר הכנסת, שייבחר בכל זאת בקולות המחנה הלאומי בדרך לממשלה פריטטית - היו מציעים לאשפזו בכפייה.
בניגוד לביש המזל של בנט ופייגלין, שהיה מקרי, הדינמיקה השלילית בין נתניהו לליברמן חמקה לחלוטין מעיני התסריטאים. זרעי המשבר ניכרו כבר ב־2015, כשליברמן סירב להצטרף לממשלת נתניהו. הבוטות שבה חירף וגידף את נתניהו שידרה בפירוש כוונה לשריפת גשרים שלא נבעה מפירומניה אלא מאסטרטגיה.
ישראל ביתנו נולדה לקראת בחירות 1999 כמפלגת עולים תומכי נתניהו, התחברה לאיחוד הלאומי שמימין לליכוד, נפרדה ממנו ומיצבה עצמה כימין חילוני נוסח רפול. בשלב זה עם 15 מנדטים הקים ליברמן רשימה משותפת עם הליכוד בדרך למיזוג. אלא שהאירוסים הובילו לפרידה במקום לחופה ולירידה ל־6 מנדטים.
כדי לבלום את הדעיכה, ניסה ליברמן להיות אופוזיציה נשכנית ולא המריא. אחר כך עבר ניתוח להארכת הפתיל כדי להתמנות לשר הביטחון והמשיך לדשדש בסקרים. בהמשך התפטר, ועדיין נזקק ב־2019 לקולותיהם של ליכודניקים מודאגים שחששו, על רקע סקרים גבוליים, שהוא עלול לא לעבור את אחוז החסימה, כדי להגיע עם 5 מנדטים לחוף מבטחים.
ליברמן היה אנוס להמליץ לנשיא על נתניהו כפי שהתחייב במערכת הבחירות, אבל אסטרטגית שאף להיחלץ מהקואליציה. האולטימטום על רקע חוק הגיוס נועד למצב אותו מחדש כלוחם בחרדים. גם כניעה של יהדות התורה, שאותה ליברמן לא העדיף, הייתה משרתת אותו, אבל עוצרת את הדינמיקה של הקרע. והחרדים לא הכזיבו ושיחקו לידיו.
בסיבוב השלישי נגרר גנץ לפיזור הכנסת כי סירב להבין שבפברואר או במרץ המציאות תאלץ את נתניהו להעביר תקציב ולכן הרוטציה די בכיסו. נתניהו, שהבין את המציאות, רצה לדחות את הקץ שמא יצוץ אילוץ חיצוני שישנה את התמונה. ואכן, לבסוף למרבה הפרדוקס צץ דווקא ניסנקורן ובעזרת סער פיזר את הכנסת והוציא את הערמונים מהאש.
מערכת הבחירות הנוכחית נתפסת כרדומה ולא מלהיבה. חוסר העניין בה נעוץ, בין היתר, בתחושה שכל מה שאומרים ראשי המפלגות, שאינו תעמולה, אינו משמעותי בהיותו מכוון אך ורק למניעת זליגת קולות, גם אם זה במחיר סגירת אופציות להרכבת ממשלה לאחר הבחירות.
סגירת מעגל בבית הנשיא
מערכת הבחירות האמיתית תצא לדרך לאחר סגירת הקלפיות ביום שלישי. התסריטים הקונבנציונליים פשוטים למדי: כל תוצאה בקלפי לא תשנה את עובדות היסוד כי לנתניהו אין רוב בלי בנט, וכי רק הצעה לכהן כראש ממשלה לכל הקדנציה בלי קשר למספר המנדטים שיקבל, תוכל לגרום לבנט לשקול את האופציה לעבור למחנה הנגדי, בהנחה שיושג שם רוב בלי המשותפת.
אלא שבנט נבון מספיק כדי לדעת שראשות ממשלה בוסרית הבנויה על חולות נודדים יכולה לסתום את הגולל על סיכוי לכהונות משמעותיות בהווה ובעתיד. כשבן־גוריון פרש לראשונה לשדה בוקר, הוא הציע את ראשות הממשלה ללוי אשכול. אשכול הפיקח דחה את ההצעה מכל וכל. משה שרת לעומתו קפץ על המציאה ואחרי שנה וחצי של כהונה מתסכלת, שבה דיין ופרס עשו ככל העולה על רוחם ודיווחו היישר לשדה בוקר, ושר הביטחון לבון חתר תחתיו, הוא סולק בבושת פנים ובן־גוריון חזר להציל את המולדת. אשכול, לעומתו, השתלט לאט־לאט על מוקדי הכוח במפא"י וכשהרגיש שהשליטה בידיו, שילח את בן־גוריון לשדה בוקר, הפעם לתמיד.
אבל התסריט הקורא דרור לדמיון הוא זה שבו אין 61 מנדטים, אפילו עם בנט. ומאידך, גם הפטה מורגנה של ממשלה רוטציונית בנט־סער בתמיכת לפיד מתפוגגת על סלעי המציאות ולא בוקעת מהפגייה, ומצד שלישי ההתנגדות בציבור לסיבוב החמישי המסתמן מתעצמת. האם ניתן להגיע לממשלה הטבעית של כל מפלגות הימין המכבדות האחת את הבחירות של שותפותיה בלי פסילות ובלי חרמות?
ברור שזה לא יקרה בשלב הראשון שבו התרנגולות שזה עתה ראשן נמלק מתרוצצות עדיין אנה ואנה. צ'רצ'יל אמר פעם שארה"ב תמיד בוחרת באופציה הנכונה, חבל רק שהיא עושה את זה אחרי שניסתה ללא הצלחה את כל האופציות האחרות. רק בשלב שבו ברור יהיה לציבור שהמבוי הסתום - סתום מאוד, יגיע זמן ההתעשתות, שבו ישאל, למשל, גדעון סער, מה נשתנה מאז הסיבוב השלישי שבו תמך בנתניהו מעל כל במה, המצדיק לפתע את פסילתו הטוטאלית. זה השלב שבו שלוש מפלגות ימין בנות 8 עד 12 מנדטים, יחברו יחד למו"מ מול הליכוד ולפיד להקמת ממשלת אחדות ברוח העיקרון שקבע ליברמן, שראש הרשימה הגדולה הוא ראש הממשלה.
ניתן יהיה להגיע להסכמות שיעניקו מעטפת ציבורית הולמת לוויתור על ה"חרם", דוגמת חוק הגבלת קדנציות הכולל, כמקובל, דחיית תביעות ומשפטים לתום הכהונה. וסעיף מעבר, חד־פעמי בטבעו, המאפשר למי שכבר מכהן להמשיך עד סוף הקדנציה, לאחריה יימשך משפטו.
בהמשך הדרך, אולי אפשר יהיה לראות באופק של נתניהו את הקדנציה הנשיאותית שתתחיל ב־2028 ותהווה סגירת מעגל פוליטי־היסטורי.