ביום ראשון חזר שר החוץ של הרשות הפלסטינית, ריאד אל־מאלכי, ממשימת עבודה בהאג. הוא ושני עוזריו נחתו בעמאן, ומשם יצאו לגשר אלנבי. בצד הישראלי חיכו להם חוקרי שב"כ. שני העוזרים נעצרו, והשר עצמו עוכב לחקירה. תעודת האח"מ, המעניקה לו תנועה חופשית בישראל והחוצה ממנה, נשללה. השלושה שוחררו – ומיהרו לספר לחבר'ה.
בעשותו כך, קרקע שירות הביטחון הכללי את הדיפלומט הפלסטיני מספר 1 ומנע ממנו לצאת לחו"ל. מאז לכתו של סאיב עריקאת, ריאד אל־מאלכי הוא האישיות הפלסטינית המובילה במסע להבאת ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי. החקירה עלולה להיפתח בקרוב ולהתגלגל לכתב אישום נגד אישים ישראלים. ראש הממשלה, שרים, קצינים בכירים לשעבר ובהווה, ומתנחלים - עלולים למצוא את עצמם מבוקשים לחקירה ועומדים לדין. אם יורשעו, צווי מעצר יחכו להם בשדות תעופה בבירות העולם. מדובר בסכנה מוחשית לחופש התנועה של צמרת ההנהגה הישראלית שנים קדימה.
בעיכובו של שר החוץ הפלסטיני ביקשה ישראל לנקוט מידה כנגד מידה. אם אתם, הרשות הפלסטינית, רוצים להגביל את התנועה של הבכירים הישראלים, נתכבד אנו עוד לפני כן, ונגביל את תנועתכם. הפומביות נועדה לבייש את הבכיר הפלסטיני, כפי שהוא עושה לישראל באמצעות המשפט הזה. מאלכי אמר לאחר שחרורו כי חוקריו רמזו כי העונשים יימשכו, וכי הם עלולים לטפס גבוה ממנו, לאבו מאזן עצמו. ישראל שולטת במעבר אלנבי, שהוא המוצא של הרשות לעולם הגדול. ביכולתה לחסום בהבל פקודה אורחים המבקשים לבקר ברשות, או חמור מכך, להגביל את יציאתם של הבכירים החוצה.
אין מדובר במעצר של חשודים במעשה פשע או טרור, אלא בפעולת הרתעה. אבל ספק אם בשלב הזה ביכולתה לסייע למגננה הישראלית. הרכבת יצאה מן התחנה. המשך ההליך נתון בידי התביעה הכללית בהאג, וזו כבר קיבלה מן השופטים היתר לפתוח בחקירות. תיק אחד יעסוק בהתנהלות צה"ל והריגת אזרחים במבצע צוק איתן בעזה. השני יתמקד במדיניות ישראל כלפי העצירים הפלסטינים, והשלישי - בבנייה בהתנחלויות, במיוחד בהפקעת קרקעות פלסטיניות ופינוי בעליהן בכוח.
מי שרצה לבלום את כדור השלג, היה צריך לפעול לפני כמה שנים, כאשר עריקאת ואנשיו החלו לעבוד בשקדנות ובגלוי על סלילת הדרך להאג.
מי בעל הבית
מעצר שר בכיר בידי מדינה שכנה הוא מעשה מרחיק לכת. עיכוב נוסע, כשיטה, הוא מנהג ידוע במדינות שמשטריהן קורצו מחומר שלא היינו רוצים להכירו. זהו אמצעי יומיומי בידי המשטרים האלה לרמוז משהו למי שאינו מוצא חן בעיניהם. אני מכיר היטב את הרגע הזה, כי נקלעתי אליו כמה פעמים במעבר הגבול רפיח ובשדה התעופה של קהיר, ובמעבר הגבול לירדן.
הפקיד שמקבל לידיו את הדרכון מתעכב לרגע, ואז מבקש בנימוס מן הנוסע להתלוות אליו. אי אפשר לסרב לבקשתו. אם אתה בשער הכניסה לאותה מדינה, סירוב להתלוות אליו ימנע את כניסתך. אם פניך החוצה משם, ביכולתם לעמוד בדרכך. המטוס עוד מעט ממריא, או השערים נסגרים, אז חבל על כל דקה. בחדר הצדדי יקבל את הנוסע ברנש לבוש אזרחית. זהו קצין המודיעין של הטרמינל. הנחמדים בהם יציעו קפה. הפחות נחמדים יאחזו בדרכונו וימטירו עליו שאלות חקרניות שרכשו בבית הספר למודיעין ולתפקידים מיוחדים. במקרה הטוב, מטרתם ללמוד על כוונותיו, או החוויות שאסף בביקורו. במקרה הרע, להזהירו. ובכל מקרה, להבהיר מיהו בעל הבית.
כאשר ישראל עוצרת את שר החוץ הפלסטיני בעיצומו של מאבק משפטי ותקשורתי שבו היא מואשמת בביצוע מעשי עוולה כלפי עמו, היא מקילה את המלאכה על המאשימים. עיכובו נעשה בפומבי, כך שאי אפשר להגיד שהוא לא אירע, או להתווכח על העובדות. עוד באותו ערב הסתייע מאלכי בקורותיו בגשר אלנבי כדי לומר כי הכיבוש נוהג בנקמנות, ואינו מסוגל לפעול לפי החוק. כלי תקשורת ברחבי העולם דיווחו על הסיפור, וממשלת הולנד תובעת מישראל הבהרות.
מעמדה של ישראל חזק מאוד בזירה הבינלאומית. משפטית, דיפלומטית ופוליטית. ספק אם התקרית הזו תסב לה נזק מיידי. אבל המקרים נרשמים אחד לאחד, והם מצטרפים לתיקים עבי הכרס שנאספים ברמאללה ואי־שם במקומות אחרים. אומנם, בפני התביעה בהאג ניצבות משוכות גבוהות.
בתוך שלושה חודשים תסיים התובעת הנמרצת פאטו בנסודה את כהונתה, ותוחלף בידי אחר. היא המנוע מאחורי התיק, ואין לדעת אם מחליפהּ יהיה נאמן למשנתה כמוה. וגם אם כן – אין זו משימה קלה עבור תובע בינלאומי ומעסיקיו לעמוד בפני לחצים כבדים מירושלים. אל־מאלכי יצא למטרה זו: לברר עם בנסודה ואנשיה אם החקירה אכן על סף פתיחה. ספק אם קיבל תשובה מוחלטת. ספק אם המחליף כבר החליט כיצד ינהג.
ירושלים טוענת להגנתה כי בתי המשפט שלה עצמאיים, וביכולתם לדון בתביעות של פלסטינים על פשעי מלחמה או תוקפנות מהסוג שיידון בהאג. ממשלת ישראל העלתה עוד טענה עקרונית: האם אפשר בכלל להביא לבית הדין הפלילי הבינלאומי מדינה שאיננה חתומה על אמנת רומא, המעגנת את פעילותו? הדיון בשתי סוגיות אלה בלבד עשוי להתארך תקופה ארוכה. והיה אם אכן תיפתח חקירה, בידי ישראל שלל טענות הגנה על האישומים עצמם. וזה עוד לפני שהיא פתחה בצעדי לחץ מוחשיים על הרשות הפלסטינית כדי לאלצה לחזור בה. ועוד לא הזכרנו כי הבית הלבן ניצב לצדה.
למרות כל זאת, פח נטמן לישראל, ובמוקדם או במאוחר היא עלולה למצוא את עצמה אחוזה בצבת. צה"ל הוא הכוח השולט בגדה, והוא שמטיל סגר על עזה. כל יציאה של פלסטיני לחו"ל דורשת את הסכמתו. כל סחורה מיובאת טעונה אור ירוק. לשליטה על הפלסטינים, לאחיזה בגרונם, יש מחיר. והמחיר הוא שהם זועקים חמס ומצליחים לגייס תומכים למצבם ברחבי העולם. בעבר הטה העולם אוזן לזעקה. מאז נאטם בפניה ברובו, וישראל ניצלה זאת כדי לחזק את שליטתה. אבל ההקשבה לאחר, בפוליטיקה כמו ביחסים האישיים, היא התנהגות משתנה.
אם פעם הקשבנו למישהו, והיום פחות מכל סיבה שהיא, ייתכן כי בצירוף נסיבות כלשהו נשוב לחדד את אוזננו כאשר יפתח את פיו. זו לא רק הסוגיה הפלסטינית, אלא גם דרכו של עולם. אין כל ערובה כי לנצח תעלים הקהילה הבינלאומית עין מן המצב בשטחים. בהתאם לכך, תיקי האג אינם אירוע חד־פעמי. הם תופחים ככל שחולפות השנים. גם אם ייתקעו בסיבוב הזה, הם יחכו לנו בפינה.
אין כל ערובה כי 2021 תהיה השנה שבה תעמוד ישראל לדין פלילי בבית הדין הבינלאומי. אבל הפצצה כבר מונחת על השולחן. היא עלולה לנוח שם עוד כמה שנים עד שמישהו יבוא ויפעיל אותה. איש אינו ערב כי לנצח יגנו רוב בירות העולם על ישראל, וכי תמיד תהיה ברמאללה הנהגה רכה החשופה ללחצים מירושלים. המשפט הזה עלול להתנהל גם באופן חד־צדדי, על אפה ועל חמתה של ירושלים. ישראל יודעת לנהל מסעות דיפלומטיים, אבל תחת לחצים מהסוג הזה היא נוטה לפעמים לאבד את קור הרוח. כך קרה לה השבוע.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל