המלצה לחבריי הפרשנים: אל תהיו נחרצים. אל תהיו פסקניים. כל אחד מאיתנו גורר אחריו שובל של פרשנויות מוטעות. ככה זה במקצוע שלנו. לאף אחד אין מונופול על הכאוס הפוליטי, אפילו לא ל"בלפור".
אותם אולפנים שהפיצו אווירת נכאים כלפי "גוש השינוי" ערב הבחירות, מפמפמים עכשיו את הנחת היסוד ש"אין סיכוי לממשלה של גוש השינוי". אני מציע למכריז לעיין בהכרזות העבר שלו, להצטנע ולהרחיב את מנעד האופציות והאפשרויות המונחות לפניו.
הכללים החדשים הם: הכל אפשרי. רבים ממנהיגי "גוש השינוי" ייאלצו להפר את הבטחות הקמפיין שלהם. הדברים אמורים גם לגבי נחרצות הפוכה: נתניהו רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. הוא אף פעם לא מתייאש. הוא אף פעם לא מרים ידיים.
גם במצבים הקשים והמופרכים ביותר. הוא נלחם כל עוד זה לא נגמר, וזה ממש לא נגמר. הוא הפסיד את הקרב, עוד לא הפסיד במלחמה. באנגלית זה הולך ככה: He is down, but not out yet.
מה כן? אסור לאפשר לאף אחד מגיבורי הטלנובלה המטורללת שבה אנו נמצאים לגרור אותנו לבחירות חמישיות. כי יש גבול לכל תעלול, יש כאן מדינה ואם אי אפשר לשכנע את המנהיג שחטף אותה לשחרר, צריך לעשות הכל, כולל הכל, במסגרת החוק, כדי להפסיק את זה. מוטב מאוחר.
העובדות: בפעם הרביעית ברציפות לא הצליח בנימין נתניהו להגיע למטרתו: 61 מנדטים. הפעם הזו הייתה, לכאורה, הכי נוחה: רוח גבית אדירה ממבצע החיסונים, פתיחת המשק, האופוריה הלאומית שסחפה את כולם, מכל קצוות הקשת הפוליטית. הוא הצליח לפרק את היריב המרכזי (כחול לבן) ואת אבן הנגף הטורדנית (הרשימה המשותפת).
למרות כל האמור לעיל, הליכוד קרס: 6 מנדטים פחות מאשר בבחירות הקודמות, אחוזי הצבעה נמוכים בערים הליכודיות, ירידה משמעותית בהצבעת מח"ל במבצרים החשובים ביותר של המפלגה. זאת, ועוד: גוש השינוי קיבל יותר מ־200 אלף קולות מהגוש של ביבי, וזאת מבלי שסופרים את רע"ם (ששיחקה בשני המגרשים) ונפתלי בנט (כנ"ל). מגלומן בשם ירון זליכה שרף עשרות אלפי קולות לגוש השינוי, בעוד הצד השני לא איבד הפעם ולו קול בודד אחד.
נתניהו נבלם שוב. הוא הרוויח את התבוסה הזו ביושר: הוא חצה קווים שגם הקיבות הקשוחות ביותר של הביביסטים התקשו לעכל. הטרללת המוחלטת במפלגה, קריאת התיגר על כל הסמלים וכל המשלטים, תחושת האני ואפסי, האיומים הבוטים של טיפוס בשם שלמה קרעי "לפטר את היועץ המשפטי למחרת הבחירות", כל אלה, מסתבר, היו התגלמות ההיבריס. כרגע, קרעי קרוב יותר לפיטורים ממנדלבליט.
השאלה היא מה עושים עכשיו עם כל זה. האם יכולים ראשי גוש השינוי, כולל בנט, להרשות לעצמם תבוסה נוספת והליכה לבחירות חמישיות? התשובה שלילית. האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה בחירות חמישיות? התשובה שלילית. המסקנה: צריך להוציא את הידיים מהכיסים, להוריד את הכפפות ולהתחיל לעבוד.
כל אחד מראשי מפלגות גוש השינוי צריך לעשות חשבון נפש ולהבין, כמה שיותר מהר, שהוא לא יוכל לעמוד בכל ההבטחות שהבטיח לבוחר בלחץ הבחירות. זו הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום.
אסור לתת לנתניהו את ההזדמנות להרכיב ממשלה ראשון. הוא מסוגל להציע למנסור עבאס את תיק הביטחון. לאיש הזה אין קווים אדומים. צריך לעשות הכל כדי שיאיר לפיד יקבל את המנדט, לבחור מיד את מאיר כהן (או כל מועמד אחר מגוש השינוי) לתפקיד יו"ר הכנסת ולהניח על שולחנה את חוקי השחיתות.
אבל, ויש כאן אבל גדול, אסור לעשות את כל זה לפני סגירה עקרונית עם נפתלי בנט. בלי נפתלי בנט אין ליאיר לפיד ממשלה. הלוואי שהייתי מאמין שאפשר יהיה לשכנע את גדעון סער להקים ממשלה שתיתמך (מבחוץ) על ידי המשותפת. כרגע קשה לי להאמין שזה יקרה. לכן בנט חייב להיות בפנים. ממשלה עם "רוב ציוני". זו הנוסחה.
58 תומכים, 10 נמנעים (המשותפת ועבאס), 52 מתנגדים. הממשלה הזו תקום, ואחר כך הקלפים יסתדרו מחדש והשמיים הם הגבול: חרדים, ליכוד נטול נתניהו, כל האופציות פתוחות.
דבר אחד בטוח: הסקרים העקביים שהראו שרוב מוצק בקרב תושבי ישראל אינו מעוניין בהמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה התגשמו בקלפיות בפעם הרביעית ברציפות. צריך להודיע בקול גדול שלא תהיה פעם חמישית. זה הכל.