ליוסי פיין יש כל הסיבות לפצוח במונולוג עצבני על מפגעי הקורונה, ועל האופן שבו השנה האחרונה שיבשה את חייו. ההרכב המשותף שלו עם בן אילון, "מוזיקה מהמדבר הכחול", היה אמור לחרוש את העולם בלמעלה מ־100 הופעות שכבר נקבעו. קציר מתוק של עבודה קשה בת חמש שנים. והכל ירד לטמיון. ובמקביל, פסטיבל הג'אז של אילת, שהוא התמנה למנהלו האומנותי, שינה את מועדו ארבע (!) פעמים, כשבכל פעם מחדש הוא איבד חלק מהאומנים וההפקות שכבר הספיק לסגור ולטפח.
אבל פיין (56), אחד המוזיקאים הישראלים הכי מוערכים ומצליחים בעולם, לא מוכן להצטרף למקהלת המקוננים על מצבה העגום של התרבות המקומית, או על מיקומה הנמוך - לכאורה - בסדר העדיפויות הלאומי. להפך. "המצב של המוזיקאים בארץ עוד הרבה יותר טוב מזה של החברים שלי בארצות הברית או באירופה", הוא מצהיר. "שם הכל סגור. כולם אכלו אותה, בכל מקום. אבל אצלנו יותר טוב. אני מדבר עם חברים שלי בעולם והם מקנאים בי. מקנאים שאני עושה הופעות חצר. מקנאים שפתחו פה את ההופעות, ובפורמט אמיתי. ראיתי סרטונים מהופעות באירופה. אתה רואה אולם ענקי, בכל שורה יושבים בקושי חמישה אנשים. זו לא הופעה. זה לא פותר את העניין. ופה הכל חזר כמעט לרגיל. ואתה יודע במה הם הכי מקנאים? שאני פותח פסטיבל. בנאדם, אין באפריל פסטיבל בשום מקום בעולם!".
פיין מדבר על פסטיבל הג'אז באילת, שאחרי כל הדחיות ייערך - בלי נדר - בין 22 ל־24 באפריל, ועוד נשוב אליו. אבל עוד קודם, הוא מתייחס בלהט לדימוי הירוד של מעמד התרבות בימי הקורונה. "אני אומר לך שזה לא המצב בשטח, רק האופן שבו המדיה מציגה את זה", הוא יורה. "זו לא החברה הישראלית שמזלזלת בתרבות, אלא התקשורת הישראלית שמציגה לנו את הישראלי האידיוט כסמל. וזה לא הישראלי האמיתי. המדיה מציירת את הישראלים כטיפשים, שמתעניינים רק בסלבריטאים. וזה ממש לא משקף את כולם. המדענים הנחשבים, המוזיקאים המצליחים בכל העולם, ההייטק. זה מה שרוב האנשים בעולם חושבים שהוא ישראלי. אבל פה, המדיה משדרת לנו שאנחנו עם אידיוט. בדיוק כמו האופן שבו מציגים לנו את הדתיים. אני חי בשכונת מורשה, ברמת השרון. יש 68 בתי כנסת שם! כולם חיים אחד עם השני. כולם מנומסים, מכניסי אורחים, דרך ארץ. מוזיקה מדהימה בוקעת מכל מיני חצרות. אנשים מתפללים בחוץ, מדהים. וכשאתה רואה את זה במדיה, אומרים לנו - דתיים זה מתנחלים. ומתנחלים זה ככה. ומזרחיים זה ככה, וחילונים זה ככה. הכי הפרד ומשול".
ובכל זאת. במשך שנה שלמה לא עבדתם, ולא קיבלת מספיק סיוע מהמדינה.
"אני לא קיבלתי בכלל. כשבדקתי, התברר שאני לא זכאי. וזה רק משמח אותי, כי זה מראה שכן עבדתי. בעיקר עשיתי המון הופעות חצר. זה התחיל מאחת והפך להרבה. בכל הארץ. במקומות שלא האמנתי שאגיע אליהם בחיים. עשרות יישובים שלא ידעתי אפילו את השמות שלהם. כל פעם בפני 20 איש. לבד. באתי עם בס, גיטרה ולופר. אין לי שיר ידוע, אני לא עושה קאברים והנה - תפס. הקהל כל כך מתחבר לזה וכל כך מעריך את האומץ. וזה הכל מפה לאוזן. ממש ההפך ממזלזל. בגלל זה התבאסתי מהמערכון של 'ארץ נהדרת' עם אביתר בנאי, שהציג את ההופעות האלה כמשהו מגוחך. משפיל".
פרט להופעות חצר, פיין מספר שלאורך השנה הזו הוא שתל גינה, התמקצע בבישול, החליף את כל הציוד המקצועי שלו (ומדובר בחתיכת ציוד) והתמסר לאהבה ישנה ונשכחת - פשוט להקשיב למוזיקה. אלא שבשלב מסוים גם האהבה הזו הפכה לעיסוק, כשהתמנה למנהל האומנותי של פסטיבל הג'אז ונדרש להקשיב ללא פחות מ־130 הקלטות של אומנים שהועברו אליו. והכוונה היא אך ורק לאומנים מקומיים - תקדים במונחי פסטיבל הג'אז באילת, שבאופן מסורתי מתהדר בשמות גדולים של ג'אזיסטים מהעולם. פיין טוען שמדובר אומנם באילוץ, אבל גם באידיאולוגיה.
"אני ישר אמרתי שלא משנה מה, גם אם הכל ייפתח, אצלי יהיו רק ישראלים", הוא מסביר. "למה? כי יש לנו פה מוזיקאים מדהימים, וישראל היא כבר ממש שחקן משמעותי בעולם המוזיקה. בייחוד בג'אז. כשנסעתי לפסטיבל ג'אז בסין, למשל, ראיתי הרכבים מצרפת וכאלה, ואתה שומע שהם מנגנים ג'אז ישראלי. קוראים לזה 'פלאפל ג'אז'. ה־כוכב שלו הוא אבישי כהן, הקונטרבסיסט. אבל יש גם את עומר אביטל, יאמן בלוז. יש המון. ישראלים עושים טורים ענקיים בעולם ובקושי יודעים בארץ שהם קיימים. לא רק הסטארים. יש עשרות שמופיעים כל הזמן, חתומים בלייבלים גדולים. תשמע, גדל פה דור צעיר של מפלצות, שמביאים מוזיקה ישראלית חדשה. הם הממשיכים של יוני רכטר, כספי, אולארצ'יק, שם טוב לוי - מוזיקה ישראלית שיש בה המון ג'אז. תוך חמש שנים המוזיקה פה הולכת להתרומם לרמה שלא הייתה כזו בארץ אף פעם. וזה העניין - הגיע הזמן שיבינו שאנחנו כבר לא נופלים מאף מקום אחר. כי בדרך כלל מתייחסים לישראלים כדרג ב', ולאומני חוץ כדרג א'".
אתה מדבר על פסטיבלי ג'אז, אני מניח.
"לגמרי. אתה רואה את זה אפילו בחלוקה לבמות. את הגדולה נותנים לאומן מחו"ל, ורק השנייה והשלישית לישראלי. מגיע לאומנים הישראלים ולקהל הישראלי פעם אחת לראות מה יש לנו פה. תאמין לי, יכולתי להרים עוד פסטיבל שלם רק מאלה שנשארו בחוץ. חוץ מזה, גם היה לי חשוב שתהיה עבודה למוזיקאים שלנו, כי העבודה הפסיקה לכולם. המון גם חזרו לארץ אחרי הרבה שנים, כי בחו"ל הכל מת".
מעבר על רשימת המופעים המרשימה של הפסטיבל מגלה, לצד שמות של ג'אזיסטים "קלאסיים", גם לא מעט מוזיקאים ישראלים שלא נתפסים כחלק מהעולם הזה. ע"ע יסמין מועלם, הדג נחש, רביד פלוטניק, נגה ארז ואחרים. פיין, כשלעצמו מוזיקאי שנגע בכל ז'אנר אפשרי, טוען שגם זה חלק מהשקפת העולם שלו. "ג'אז היה במקור המוזיקה הפופולרית של התקופה", הוא מסביר. "אבל עם השנים הוא נתפס אצל הקהל הצעיר כמשהו שהוא רק אינטלקטואלי, עם המון סולואים ויורמים על הבמה. ואני יודע שזה לא נכון, ובעיקר לא אמור להיות ככה. בארצות הברית, למשל, הג'אז קיבל בעשור האחרון זינוק בעלייה. מלא חבר'ה ג'אזיסטים כבר לא מנגנים יותר שנות ה־50, לא מעניין, ולגמרי מודעים להיפ הופ. לתכנותים. וזה מתקדם כל הזמן. הרבי הנקוק, אגדת ג'אז, עובד עם קנדריק למאר, כן? אז אני רוצה שהצעירים ייחשפו למוזיקה הזו. צריך עכשיו לתפוס אותם ולהראות להם כמה שהיא מדליקה ויצירתית. ואין לה גבולות.
רביד פלוטניק מאלתר את הטקסט על המקום. זה ג'אזיסט. יסמין מועלם היא קול מרענן שמשלב גם היפ הופ, גם מוזיקה אתנית וגם ג'אז. וכיף לראות מישהי כזו חדשה. לא הייתה לנו בחיים אחת כמו נגה ארז. משהו יצירתי ברמה מפחידה. והנה, בילי אייליש היום מושפעת ממנה. כל השמות האלה הם אנשים מקוריים שלא מתפשרים. הולכים עד הסוף. וזה ממשיך את המסורת של הג'אזיסטים שאני מעריך. ודרך אגב, בפסטיבל יהיו גם שמות פחות מוכרים, שהם מדהימים. נגיד, אבטה בריהון, מוזיקאי אתיופי על שבעל. זה לא ייאמן שיש לנו אחד כזה בארץ. יודע לעשות פופ וגוספל מדהים. או שאול עשת. פסנתרן. עושה ספיריטואל ג'אז ניו יורקי מדהים. ווייבי לחלוטין. ליקוויד סאלון. הרכב ענקי שיוצר את המוזיקה שלו על המקום. זה הכי ג'אז בעולם".
יש תחושה שאתה מדבר על עולם מקביל. כזה שלא מתחבר כמעט למיינסטרים הנוכחי של המוזיקה הישראלית.
"כי זה פשוט סובל מחוסר חשיפה. אנחנו כל הזמן מסתכלים על מה שהיה. מחוות נוסטלגיות. הרדיו שלנו ממשיך להשמיע רוק אנגלי מהאייטיז. למה אתם לא משמיעים מוזיקה ישראלית שקורית עכשיו, שהיא פי אלף יותר מדליקה? מה לנו ולזה? ויש כל כך הרבה מוזיקה ישראלית טובה. אז מה הבעיה, היא מתוחכמת מדי? מה זה השטויות האלה? כל הזמן אומרים, 'וואוו. שם טוב לוי וגרוניך. איך היה מדהים בשנות ה־70'. יש לנו היום את אותו מדהים, רק שעכשיו אין לו במה".