מערכת הבחירות הרביעית כבר מאחורינו. לא ברור, עדיין, אם תוקם ממשלה ואיזו ממשלה תהא זו. עם זאת, אין ספק כי הסיפור של הבחירות הוא הקול הערבי, והפעם הוכח, ללא כל ספק, כי תוצאות הבחירות מוכרעות בחברה הערבית. הציבור הערבי בישראל עבר תהליך מאוד משמעותי בשנים האחרונות. השאיפה להפוך לשחקן מרכזי בפוליטיקה ולעבור מאופוזיציה תוקפת לעמדת השפעה בצומת קבלת ההחלטות, גברה על מרכזיות הנושא הפלסטיני, וגרמה לפירוק ולהתרסקות הרשימה המשותפת. מ־15 מנדטים ל־6 בלבד, המשותפת כשלה במבחן התוצאה, וערביי ישראל הפנימו כי כשלה בהמרת כוחה הפוליטי להישגים ולקבלות עבורם.
למעשה, זה שנים רבות שהשיח בחברה הערבית־ישראלית עוסק בחיפוש אלטרנטיבות, ובעובדה שחברי הכנסת הערביים אינם מייצגים את צורכי הציבור שלהם. אחרי שלושה סבבים של בחירות הבינו חלק מן המפלגות היהודיות את הכוח הפוליטי בציבור הערבי, ואולם ברוב המפלגות הללו לא שובצו מועמדים ערבים במקומות ריאליים, להוציא את מרצ והעבודה. המצביעים הערביים לא מצאו אלטרנטיבה חיצונית, ועברו לחפש מבפנים. ח"כ מנסור עבאס היה הראשון לתרגם ולזהות את הלך הרוח, והכישלונות של המשותפת ושל חלק מהמפלגות היהודיות היוו עבורו רוח גבית.
חלקים גדולים מהציבור הערבי הצביעו לרע"ם - מפלגה אסלאמיסטית־דתית. זה אומר, ללא כחל וסרק, כי הציבור הערבי מבקש להשפיע ואינו מוכן לוותר על כך. הוא העדיף לתמוך בעבאס מאשר להכניס לכנסת את היבא יזבק, שעוד הספיקה להצהיר ערב הבחירות כי המשותפת תמשיך לפעול למען הנושא הפלסטיני.
אם ניקח לדוגמה את כפר קאסם, הרי שרע"ם זכתה בעיר זו בכ־60% מהקולות, אחריה מרצ עם קרוב ל־20%, בעוד שהמשותפת, שקיבלה בבחירות הקודמות 91.71% מהקולות, התרסקה לפחות מ־15%. הצהרתה של יזבק נוגעת בדיוק בסיבה שהציבור הערבי לא בחר בה. הוא בחר בדרך של שותפות והשפעה לטובתו, ולא בהמשך הליכה במסלול של בידול והסתה לטובת הפלסטינים. במילים אחרות, הציבור הערבי בישראל נוטה ברובו להשתלבות בחיי המדינה, ועבאס מצדד בגישה פרגמטית ומוכן לפעול מול המפלגות הציוניות, כדי למקסם גישה זו.
מעמד הביניים בחברה הערבית בישראל מוביל בעשור האחרון מגמה ברורה החותרת להשתלבות בתחומי הכלכלה, החברה ואפילו התרבות. הציבור הערבי, ברובו, מתמקד בשאיפה לחולל שיפור יסודי במצבו ובמעמדו, ובניסיון לקדם שוויון אזרחי מלא וחלוקת משאבים מאוזנת יותר, לטעמו.
במקביל לכך, על ערביי ישראל להתמודד עם הדרה מתמשכת מצד חלקים גדולים של הציבור היהודי ומצד ממשלות ישראל. עמדות אלו של הציבור היהודי קיבלו גושפנקא בדמות "חוק הלאום" ובתיקון לחוק הבנייה והתכנון (חוק קמיניץ) וכן בדברי הסתה מצד פוליטיקאים. עם זאת, לנוכח הפלונטר הפוליטי הבלתי נגמר, גם בקרב הציבור הישראלי מבשילה ההכרה בחשיבות הקול הערבי ובכך שנציגיהם בכנסת עשויים להוות רכיב דומיננטי בבניית כל קואליציה עתידית.
עבאס, כאמור, מוביל גישה פוליטית מציאותית של השתלבות בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה. ראשי המשותפת, לעומתו, ממשיכים לאחוז בדעותיהם הישנות ולכן מגנים את מהלכיו העצמאיים של יו"ר רע"ם. גישות אלו מבליטות את הפערים הקיימים בין המשותפת לבין הגישות הפרגמטיות המיוצגות על ידי עבאס. על פי מחקר של פרופ' סמי סמוכה, למעלה מ־70% מקרב ערביי ישראל מוכנים, היום, להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. כשני שלישים מהציבור הערבי תומך בסדרת "הסכמי אברהם", בעוד שהמשותפת הצביעה בכנסת נגדם, בשל עמדותיהם בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
עייפות מצטברת
ניתוח מיוחד של בנק ישראל קובע כי המגזר הערבי־ישראלי נפגע באופן חריף ממשבר הקורונה. כרבע צמצמו את צריכת המזון, 6% נאלצים להתנהל עם חשבן בנק חסום, ול־12% אין כלל חשבון בנק. מנתוני המחקר עולה כי ב־2020 עמדה ההכנסה הממוצעת בחברה הערבית למשק בית על כ־12,000 שקלים, לעומת 20,000 שקלים בחברה היהודית. רק 30% ממשקי הבית הערביים היו ערוכים ללמידה מרחוק, לעומת 75% בחברה היהודית. עוד עולה מהנתונים כי ל־83% מהסטודנטים היהודים יש מחשב, לעומת כ־31% מהסטודנטים הערביים.
בנוסף, המגזר הערבי סובל זה תקופה ארוכה מגלי פשיעה ואלימות חמורים. רק בשנה שחלפה נרצחו 113 אזרחים ערביים. אף שפורסם מספר פעמים כי בכוונת הממשלה ליזום תוכנית למיגור הפשיעה, לא נראה עדיין כל שיפור בשטח. נתניהו היה הראשון שזיהה את השינויים המתהווים בחברה הערבית, אולם התרגום המעשי, הקמפיין המאוחר, ושיעור ההצבעה הנמוך, העניקו לליכוד כמחצית המנדט בלבד. בשיעור ההצבעה הכללי היינו עדים לשפל חסר תקדים. העייפות המצטברת מהלימבו הפוליטי, אי־מילוי הציפיות מצדה של המשותפת, והמחסום הפסיכולוגי הרגיל, גרמו לכך שרק 45.6% מכלל הציבור הערבי יצאו להצביע.
ולמרות כל אלו, אפשר לראות בתוצאות הבחירות דרמה של ממש. דעיכה של הפוליטיקה הערבית הישנה, וניסיון לפלס מקום בין שני הגושים, בלי להתחייב לאף צד מראש. העובדה שגורלה של הקואליציה תלוי, לא במעט, במנהיג מהתנועה האסלאמית, שעל רקע התבטאויות עבר שלו יכול ח"כ איתמר בן גביר לסווגו כתומך טרור, היא מציאות חדשה.
כמעט מיותר לציין שאת הציבור הערבי לא ניתן לשנות. ערביי ישראל לא יתחילו לכנות עצמם ציוניים, ולא יתחילו לתמוך בחוק הלאום, אך דווקא מגיפת הקורונה והמאבק המשותף בה, עם אנשי רפואה יהודים וערבים בבתי החולים, מוכיחה שוב כי צריך וניתן לבנות גשרים כדי לכסות על פערים, ולהגביר את השוויון בחברה הישראלית. נכון כי הפרטנר היום אינו אידיאלי, אך שילוב ידיים עמו יכול לקדם נושאים שכל ממשלות ישראל והחברה היהודית כשלו בטיפול בהם.
הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי