בשבוע שעבר הגעתי בפעם השלישית לדובאי. בפעם הקודמת שביקרתי במדינה, עברית הייתה שפה חצי רשמית. מכל פינה בקע ״אהלן״ ו״אחי״, ובמוקדי הבילוי נשמע קולו של עומר אדם כשהוא שר במלוא גרון, עד שנדמה שבן לילה הפך לזמר הלאומי של איחוד האמירויות.
עכשיו יש מעט מאוד ישראלים בעיר. הרכבת האווירית בשמי המדבר נעצרה לכדי טיסות בודדות. הריק ניכר כבר בשדה התעופה שלנו, שהיה ממש על גבול הנטוש. זה עצוב מבחינה לאומית אבל קל באופן אישי במישור הלוגיסטי. פה ושם נראו אנשים כשהם עומדים בתור קצרצר בדרך לחופשה ראשונה אחרי חודשים של קרקוע - עובדה מדהימה בהתחשב בכך שעד לפני שנתיים בחול המועד פסח היה נמל התעופה אחד המקומות העמוסים ביותר בישראל, צפוף, דחוק ומלא בלגן. כעת השקט שורר שם והסדר מופתי. המסיכות מונחות היטב על הפנים והמודעות לנהלים מושרשת עמוק.
בניגוד לטיול שלי לניכר מלפני מספר חודשים, יש לי תחושה שהיסטריית המגיפה בשדה התעופה שככה. ייתכן שרבים בוטחים בחיסון. פועלים על פי הנדרש בלי הלחץ המשתק שהתפוגג. בטיסה לא נרשמו תקריות שעלולות להפוך לאירוע ויראלי. הנוסעים, נינוחים ושלווים, מנמנמים ומפנטזים על ימים שמשיים, כשבמישור החוף עדיין מטפטף. לא נשמעו צעקות ולא הוסרו מסיכות.
נחתנו. על אף הדיווחים שדובאי קמה ונופלת על תיירות ישראלית, מתברר שהיא מתקיימת היטב גם בלי נוכחותנו. המלונות ומקומות הבילוי הומים ועוצרי נשימה, כמו תמיד. גם התעשיות הפחות זוהרות, שהופכות את המקום גם למעורר סלידה במידה מסוימת, עדיין פה. יש קליינטים במסעדות, בקניונים וכן דורשים רבים לבילויים המפוקפקים יותר. למרות התחקירים שפורסמו בעבר, שמהם עולה התחושה שרק הישראלים צורכים את הדברים הכעורים ביקום, ניכר שישנם אחרים שחוטאים בזימה חסרת בושה. בדיוק כמו אצלנו.
הקורונה עדיין נוכחת בדובאי. ריחוק חברתי, שיחה על המגיפה וכל הפסטיבל מסביב תקפים בהחלט. מדהים איך אצלנו כל השיח הזה הופך לאט־לאט לזיכרון רחוק. סיוט שהתעוררנו ממנו. יום אחד כשנספר לנכדים מה עברנו, הם לא יאמינו שחששנו מנגיף שחוסל בשתי זריקות לזרוע.
זה השלב שבו עולות לדיון פעולותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הרי כיום אפשר לומר שהחיסונים הם תולדה של מעשיו. יש שיקראו לו נודניק, אובססיבי וחסר מעצורים, שעשה זאת מהסיבות הלא נכונות ומתוך תכנון קר ומניפולטיבי. אחרים יכנו זאת התלהבות ופטריוטיות. בכל אופן, הישיבה העקבית שלו על המוח של בכירי פייזר בשעות לא שעות ובשיחות אינסופיות, ולפי הכותרות על גבול הטרחניות, סייעה רבות והטתה את הכף לטובתנו.
הנקודה הזאת כמעט מטואטאת. לטעמי יש תת־דיווח וקרדיט מוגבל ביחס לחשיבות המהלך ולתושייה הגלומה בו. בתגובה, מתוך מצוקה או במסגרת יחסי ציבור אגרסיביים, נתניהו ואנשיו מקדמים את הנושא ללא לאות. מזכירים אותו שוב ושוב. נתלו בו נונסטופ במערכת הבחירות, אולי מתוך ייאוש. זה כנראה כבר לא יעזור. ספק אם הוא יצליח לבנות קואליציה.
ביום מן הימים יתברר עד כמה משמעותי היה המהלך שביצע. מעניין איך הוא יירשם בספרי ההיסטוריה. האם זה יימשל להוראה של ראש הממשלה מנחם בגין על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, או שהבאת החיסון תשקע בתהום הנשייה?
לחובתו של האיש מרחוב בלפור אפשר לציין שהוא עזר לא מעט בהפיכתו לאדם שמבחינה תקשורתית קל לשלול ממנו הישגים. השיח החריף, הפילוג שנוצר בימיו וההתנגחות הבלתי פוסקת ולעתים נטולת האלגנטיות ביריביו ובעיתונאים, הפכו אותו לאדם שקל לחלקים בציבור להסתייג ממנו. זו כמובן הצהרה מעודנת.
לעתים, בנסיבות קשות מבחינה פוליטית וחברתית ותחת מטר של חילופי האשמות מלוכלכות - אנשים מקבלים החלטות גדולות. זה המקרה המדובר. עם ההסתייגויות המתבקשות. בסוף כולנו מודים שקל הרבה יותר כאשר כולנו מחוסנים. ובשונה מרוב התיירים האירופיים שפגשתי על שפת הבריכה בדובאי, לי אין שום בעיה לשוב לישראל בתאריך הנקוב על כרטיס הטיסה, בעוד עבורם הנחיתה בארץ מולדתם היא פחד מוות אחד גדול, שכולל סגרים והגבלות.