אין מתאים כמו השבוע שבין יום השואה לבין יום העצמאות לוויכוח על מספר היהודים. יהודים בישראל – המספר פחות או יותר ידוע. יהודים בעולם – כדאי לדעת שהמספר הזה רחוק מלהיות ידוע.
ערב יום השואה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את ההערכה שלה, המבוססת על נתוניה, ועל נתוני האוניברסיטה העברית. היא מלמדת שהעם היהודי נראה היום כפי שנראה באמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת. כלומר, עוד לא שיקם את מספר חבריו ערב מלחמת העולם השנייה, ערב ההשמדה.
היא מלמדת גם שקהילת היהודים הגדולה ביותר נמצאת בישראל, ובפער גדול למדי לעומת הבאה בתור, קהילת יהודי אמריקה. קרוב לשבעה מיליון יהודים בישראל, קרוב לשישה מיליון באמריקה.
אלא שבדיוק לפני שבועיים פרסם מרכז כהן באוניברסיטת ברנדייס את הערכתו המעודכנת של מספר היהודים באמריקה. 7.6 מיליון יהודים, ועוד קצת עודף. ובמילים אחרות, מספר היהודים בעולם, לפי ההערכה האמריקאית, גבוה כמעט בשני מיליון יהודים לעומת ההערכה הישראלית.
זה אומר שהעם היהודי כבר שיקם, כמעט במלואו, את הדפיציט המספרי שחוללה השמדת יהודי אירופה. זה אומר שהקהילה הגדולה ביותר של העם היהודי עודה באמריקה, שיש בה קרוב למיליון בני אדם יותר מכפי שיש בישראל.
אי אפשר להכריע בוויכוח הזה, אלא על בסיס אידיאולוגי. אמור לי מי יהודי, ואומר לך כמה יש. הנה, לדוגמה, כך נראית הגדרת הילד/ה היהודי/ה על פי הערכת מרכז כהן: "כל מי שגר בבית שיש בו לפחות הורה אחד המזדהה כיהודי (לפי דת או לא לפי דת) וכאשר הילד מגודל כיהודי לפחות במידה מסוימת".
חפשו את האידיאולוגיה, ותמצאו אותה בשפע. ההחלטה לכלול כל בית עם הורה יהודי, מלמדת שהקריטריון ההלכתי של אם יהודייה לא מעניין את החוקרים. כך גם ההחלטה לכלול כל יהודי, כולל מי שאומר שאיננו יהודי "על פי דת" (כלומר – לא מזדהה כיהודי כאשר שואלים "מה הדת שלך?") וההחלטה לכלול כל ילד וילדה שמגודלים כיהודים "לפחות במידה מסוימת". ולך תדע מה היא מידה מסוימת.
מי צודק? החוקרים האמריקאים מכנים את ההגדרה הישראלית (הנשענת על נתוניו של פרופ' סרג'יו דלה פרגולה) "מוגבלת". בין השאר משום שהיא מוציאה מחשבון היהודים כמיליון "יהודים חלקית". הם מסבירים: "איננו מסכימים עם "המסקנה שמי שמשיבים 'יהודים חלקית' אינם צריכים להיחשב כחלק מהגרעין הקשה של האוכלוסייה היהודית".
יש להם נימוקים. גם לדלה פרגולה יש נימוקים. בין יום השואה לבין יום העצמאות כדאי לזכור שקשה מאוד לקבוע כמה יהודים יש, ומי הם, והאם קהילתם הגדולה ביותר ממוקמת במדינת העם היהודי, או שמא על חופי הזהב של "דער גולדענע מדינע".
מי השותפים שלכם?
ביום ראשון יפרסם המכון למדיניות העם היהודי נתונים מהסקר השנתי שלו. הם יעסקו, בין השאר, בשאלת מעגלי השותפות של יהודים וישראלים. זו שאלה חשובה תמיד, שחשיבותה בולטת על רקע האירועים הפוליטיים של השנתיים האחרונות, במיוחד בהקשר לשותפות של יהודים ולא יהודים בישראל. האם ליהודים ולערבים בישראל עתיד משותף? האם הם חשים קרבה רגשית אלו לאלו? שאלות טובות. על התשובות נספר קצת יותר בשבוע הבא.
ובכל זאת נאמר: יש הבדל בין שתי השאלות הללו, גם בתוכן ובהתאם גם בממצאים. השותפות היא עניין מעשי. כולנו חיים כאן, יהודים וערבים. יש זיקת גורל בין כולנו, גם אם לא תמיד שותפות גורל. לעומת השותפות, תחושת הקרבה היא עניין רגשי. יהודים בישראל חשים קרובים יותר ליהודים לא ישראלים מאשר לישראלים לא יהודים. ערבים בישראל חשים קרבה גם לערבים אחרים, ובוודאי לפלסטינים.
תרצו, כך הן שתי הפנים שהציג מנהיג רע"ם מנסור עבאס בשני נאומים שנשא בשבועיים האחרונים. נאום אחד הוא נאום "השותפות המעשית", שנשא בעברית. נאום אחר הוא נאום "הקרבה הרגשית" שנשא בערבית. בעברית אמר: "אני מנסור עבאס, איש התנועה האסלאמית, ערבי ומוסלמי גאה, אזרח מדינת ישראל... אני מושיט יד כדי לייצר הזדמנות לחיים משותפים בארץ הקדושה והמבורכת לבני שלוש הדתות ושני העמים... זה הזמן ליצור מציאות אחרת, עבור כלל האזרחים במדינה".
בערבית אמר: "אנחנו עומדים בפני עמנו והחברה הערבית־הפלסטינית בצניעות, ומרכינים את ראשינו לאות כבוד ולתפארת החברה היקרה הזו - שחיה את הנכבה, דבקה באדמה הזו ושמרה על זהותה. היא חיזקה את מעמדה בלבנו ובלב האומה כולה. בזכותם, פלסטין לא תישאר רק זיכרון". הראש אומר שותפות, הלב אומר קרבה.
על רקע הנאומים האלה, כדאי להתעכב גם על מה שאמר נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ביום שלישי. התקשורת התעניינה בעיקר במה שאמר על הטלת המנדט על נתניהו. אבל ריבלין אמר דברים חשובים ומעניינים הרבה יותר בטרם הטלת המנדט.
שימו לב לזה: "ביום הבחירות, יום הבוחר, מפקיד העם בידי נציגיו את כוח ההכרעה בנושאים רבים ומגוונים. אך יש דברים שגם 120 חברי כנסת לא יוכלו לשנות. 120 חברי כנסת לא יוכלו לשנות את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. ו־120 חברי כנסת לא יוכלו לשנות את היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל".
הנה – לא מהפכה משפטית אלא מהפכה נשיאותית. ריבלין מודיע לחברי הכנסת שחלות עליהם מגבלות. איתמר בן גביר, גם אם הוא רוצה בזה (מה שלא לגמרי בטוח), לא יוכל להכרית את הדמוקרטיה. מנסור עבאס, גם אם הוא רוצה בזה (מה שלא לגמרי בטוח), לא יוכל לבטל את יהודיותה של ישראל. לא הם ולא חבריהם, גם לא אם יהיה להם רוב.
מי קובע שאי אפשר לשנות את אופיה המהותי של המדינה? לא בטוח שיש מי שיכול לקבוע, לא בטוח שבאמת אין אפשרות לבטל את הגדרת ישראל כיהודית ודמוקרטית, אבל ריבלין קבע. שלח מסר, ואז מימש את החוק כלשונו, בפשטות לא מתחכמת.
מה החג הזה לכם?
שתי עדות ישראליות מסרבות לחגוג את יום העצמאות. החרדים והערבים. אלה שתי עדות שכבר מזמן אפשר לזהות אצלן סימנים של הפנמת ההכרח בשותפות. אבל לא תמיד אפשר לזהות אצלן סימנים של הפנמת ההכרח בקרבה כתנאי מקדים לשותפות. ובמילים אחרות: אפשר לטעון שגם אם יום העצמאות הוא חג וגם אם הוא לא חג (כפי שמרגישים רוב הערבים והחרדים), זה לא משנה את העובדה שלכולנו יש גורל משותף.
אבל אפשר גם לטעון אחרת: שותפות מחייבת מידה של אמון. שותפות מחייבת מידה של קרבה. אם מקרב החרדים, שמונה מעשרה אומרים שיום העצמאות איננו חג, יהיה לאחרים קושי לקיים איתם שותפות. אם מקרב הערבים שבעה מכל עשרה אומרים שיום העצמאות איננו חג, יהיה לאחרים קשה לקיים איתם שותפות. כלומר – אפשר לטעון שאי אפשר לנתק שותפות מקרבה. שכדי לקיים שותפות של ממש מוכרחה להיות גם קרבה.
לכל אחת מהטענות (אפשר / אי אפשר שותפות בלי קרבה) יש אסמכתאות כאלה ואחרות. אפשר לבחור בעובדה שערבים רבים בישראל גאים להיות ישראלים כסימן חיובי. אפשר לבחור בעובדה שרובם לא מוכנים להודות שפעם עמד בית מקדש על הר הבית כסימן שלילי. אפשר להביט באופן שבו כולם חוגגים, ובעיקר לא חוגגים את יום העצמאות (ראו גרף).
מצד אחד, למי אכפת. החגיגה היא למי שמרגיש חגיגי, ומי שלא, הפסד שלו. מצד שני, יש חגיגות שהימנעות מהן היא יותר מוויתור על שמחה קהילתית. יש חגיגות שהימנעות מהן שולחת מסר: אתם ואנחנו לא על אותה ספינה. אתם ואנחנו לא באמת שותפים. כן, אנחנו שותפים במובן זה שכולנו על הספינה. לא, אנחנו לא שותפים במובן זה שלא כולנו רוצים שהספינה תשוט לאותו היעד.
אם לחזור לזירה הפוליטית, אולי המחלוקת הפרשנית הזאת על משמעות ההימנעות היא גם מקור המחלוקת בין, נאמר, בצלאל סמוטריץ', לבין, נאמר, מרב מיכאלי, על המשמעות של חיבור של מנסור עבאס, או של הרשימה המשותפת, לקואליציה ולממשלה. יש שיאחזו בשותפות המעשית, בצורך לעבוד יחדיו למען מה שאפשר, גם אם נותרו זירות שבהן אי אפשר. יש שיאחזו בקרבה הרגשית, או בהיעדרה, ויאמרו שכל עוד יעד הספינה לא מוסכם, אי אפשר לחלוק בהגה – אי אפשר להפקיד אותו, גם לא לשעה אחת מאוחר בלילה, בידי רב חובל שינסה להטות אותה למסלול אחר.
מה העבודה הזאת לכם, שאלנו בפסח. מה החג הזה לכם, נשאל השבוע. רוב היהודים מניפים בו דגל ישראל. ארבעה מכל עשרה הולכים לחגוג בכיכרות. שליש הולכים למסיבות, ושליש לטיולים. יש שאומרים הלל בתפילה בבית הכנסת, כדי להודות על הנס. יש שצופים בטקס המשואות, אחד הטקסים האחרונים שעוד נותרו כמדורת שבט קולקטיבית. ובכל זאת נתעקש: מה החג הזה לכם, לא במובן המעשי, של מה עושים, אלא בצד התיאולוגי, של מה רוצים. תרצו – חג של חשבון נפש. יום כיפור של המדינה. שעל כן, ראוי לקבל אותו בחיל ורעדה.
סטיית תקן
1. נתונים שפרסמנו השבוע באתר המדד מלמדים שהשינוי המשתקף בסיקור התקשורתי, שלפיו כאילו היהודים בישראל כבר בשלים לשותפות פוליטית עם המפלגות הערביות, עוד לא לגמרי מוצא ביטוי בסקרי דעת הקהל. אולי זה עניין של זמן, ואוטוטו השינוי מגיע. אולי התקשורת, והפוליטיקאים שמחפשים אצבעות, מתרחקים ממה שהציבור מרגיש.
2. אם לא שמתם לב, מנחם לזר פרסם השבוע סקר ראשון של אחרי בחירות (ברדיו 103). הוא מבטא די במדויק את מה שקרה בבחירות, עם עלייה קטנה ליש עתיד (או סתם סטייה סקר לעומת ההצבעה), ירידה קטנה לכחול לבן ולמרצ. יש בזה היגיון: חלק מהבוחרים שמיהרו "להציל" את גנץ ואת הורוביץ כבר מבינים שלא היה צורך בהצלה כל כך מסיבית, ואפשר לחזור ללפיד.
3. מתגעגעים לבחירות? אולי בקרוב נקבל בחירות משלנו, אבל בינתיים אפשר להתנחם במרוצים הכי מעניינים של 2021 באמריקה, כפי שדורגו על ידי נתניאל רקיץ': במקום הראשון, המרוץ לתפקיד מושל מדינת וירג'יניה. או שאולי, בעצם, המרוץ לראשות עיריית ניו יורק. הפריימריז של הדמוקרטים ביוני, הבחירות הכלליות בנובמבר. אנדרו יאנג מוביל במרוץ. הוא טיפוס מעניין שרצה גם להיות נשיא, אבל לא הצליח.
השבוע נעזרנו בנתונים של המכון למדיניות העם היהודי, מרכז ויטרבי במכון לדמוקרטיה, מרכז כהן באוניברסיטת ברנדייס, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אתר המדד, 538, גאלופ