בואו נתחיל עם מה שאין בו, בטור הזה. אין בו קביעה ברורה, שלפיה יש לצרף את מנסור עבאס לקואליציה, או להישען עליו מבחוץ. אין בו שורה תחתונה היודעת להסביר איך צריך להתייחס לזמירות החדשות שנשמעות מכיוונה של המפלגה שבראשה הוא עומד. אין בו הזמנה לכריתת ברית פוליטית איתו.
מה כן יש בו? יש בו קריאה למחנה הלאומי שלא להתעלם מהיד שמנסה עבאס להושיט. יש בו דרישה שלא לפטור את עצמנו מהצורך לבחון את משמעותה של השפה החדשה שבה הוא משתמש. יש בו תביעה שלא לברוח מהחובה להסתכל לציבור הערבי בעיניים, ולומר לו איך בדיוק אנחנו רואים אותו ואת מקומו בפאזל שמרכיב את החברה הישראלית.
שבירת פרדיגמה
במשך שנים היה נוח לשמאל הישראלי להניח אותנו, אנשי הימין, בפינה השמורה לגזענים. אתם שונאים ערבים, האשימו אותנו, וגם סיפקו הוכחות. כאן בהתבטאות, שם בסדר עדיפויות תקציבי. אנחנו איננו גזענים, השבנו תמיד, אין לנו דבר וחצי דבר נגד ערבים באשר הם ערבים. יש לנו בעיה עם ערביי ישראל כשהם מנופפים בדגלי אש"ף, כשמנהיגיהם מתעקשים להביא איתם לכל דיון את הנראטיב של אויבינו, כשתפיסת העולם שלהם מתנגשת עם המדינה היהודית שלנו, וכשהם מתחברים למחבלים שדם יהודי על ידיהם.
השמחה הגדולה שהייתה בימין הישראלי אחרי כריתת ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, מול חמיצות שמאלנית שלא היה אפשר לפספס אותה, רק חידדו את הנקודה. אין לנו בעיה עם ערבים. יש לנו בעיה כשכוונותיהם, שאיפותיהם המדיניות ומעשיהם מתנגשים באלה שלנו.
עבאס, אם לשפוט לפי המסלול שהוא הולך בו בשנה האחרונה, בחר בגישה חדשה. הצחיקו אותי כמה עיתונאים ששמעו את הנאום שלו ביום חמישי שעבר וניסו לספר לנו שכלום לא השתנה, ושזה בעצם אותו נאום בדיוק שנואם איימן עודה במשך שנים. הנאום הזה לא הזכיר בכלום, לא את עודה ולא את אחמד טיבי, לא בשפה שלו, לא במנגינה שלו, ובעיקר לא ברקע שלו.
מנהיגי הציבור הערבי קיבלו לפני שנים החלטה אסטרטגית, שבמסגרתה היו מוכנים לשעבד את כל צרותיהם ומצוקותיהם של מצביעיהם לטובת המאבק הפלסטיני. הם עשו ברוגז עם המדינה כשנלחמה בטרור. הם סירבו לשתף פעולה עם ממשלותיה, כשאלה נקטו צעדים מדיניים שלא התחברו לחזון הערפאתי-אבו מאזני.
איימן עודה עצמו, מי שמוצג בתקשורת כגורם ממתן, החותר לחיבורים, משתף פעולה עם ארגוני החרם נגד ישראל, ובעבר היה אחראי מטעם ועדת המעקב על המאבק נגד שילוב ערבים בשירות אזרחי. עודה חיפש ומחפש שיתופי פעולה עם מי שרואים את החזון הפלסטיני כמוהו. עבאס, אם לשפוט לפי התנהלותו עד כה, מעוניין לשתף פעולה עם כל מי שמוכן לשתף פעולה איתו.
אני לא משלה את עצמי. אני מניח שהפתרון המדיני של עבאס איננו שונה מאוד מזה של עודה. אבל עבאס מודיע לנו שלטובת טיפול בבעיות המגזר שלו - שעם חלק גדול מהפתרונות שהוא מציע להן אין למחנה הלאומי שום בעיה - הוא מוכן לשים בצד את כל העניינים המדיניים והלאומיים שבמחלוקת. בפרפראזה על ה"לא קורונה - לא מעניין" של נפתלי בנט, אומר לנו עבאס: "לא בעיות היומיום של החברה הערבית - לא מעניין".
הברית הפוליטית שהייתה נהוגה כאן שנים ארוכות, בין השמאל לבין הערבים, לא היטיבה עם האחרונים ולא קידמה אותם בדבר. נהפוך הוא. היא תקעה כל אפשרות שלהם להתפתח ולעשות משהו לטובת היישובים שלהם. זו הייתה ברית שהנראטיב שלה גרס שכל עוד לא ניתן לפלסטינים את מבוקשם, שום דבר טוב לא יצמח פה.
מהמקום הזה בדיוק הסתכלו, הן השמאל והן ההנהגה הערבית, בעין עקומה על ההסכמים שקידם בנימין נתניהו עם המפרציות. ההסכמים הללו שברו את הפרדיגמה ששלטה כאן שנות דור, שלפיה עד שלא נהרוס את יישובינו ועד שלא נקים על חורבותיהם מדינה לפלסטינים, אף ערבי לא יסכים לדבר איתנו.
המצע של עבאס - גם אם הוא איננו משתמש במילים האלה - מהווה, בפועל, הכרזה שלו המשלימה עם מדינת ישראל, כפי שהיא. מדינה יהודית. מדינה נחושה בעמדותיה. מדינה שנמצאת פה כדי להישאר. ובמובן הזה, יש חשיבות עצומה למסר חד וברור. מי שמאמין שהוא יכול לנצח את מדינת ישראל ואת דרכה, בדרך כזו או אחרת, שימשיך להילחם. מי שמבקש לקפוץ על העגלה, מתוך השלמה עם העובדה שרק באמצעותה אפשר להגיע למקום טוב יותר, שיידע שיש לו עליה מקום.
צריך לסייג. הכל קורה מהר מדי. הכל עוד מוקדם מדי. ולמרות זאת, התחושה היא שעבאס החליט לדרוש מקום על העגלה, במקום להמשיך לנסות לנקב לה את הצמיגים. ניקוב הצמיגים הזה אומנם מביא מנדטים, אבל אלה לא מביאים איתם דבר.
כן, אזרחי ישראל הערבים צריכים לקבל את מה שמגיע להם כאזרחים שווי זכויות, גם בלי לשתף פעולה עם הממשלה, וגם בלי לתמוך בקואליציה כזו או אחרת. ועדיין - ואפשר לבדוק את זה, לצורך הדוגמה, עם החרדים - למי שפועל במסגרת הקואליציונית קל יותר להשיג הישגים, ועל ההישגים הפוטנציאליים האלה בחרו עד היום מנהיגי הציבור הערבי לוותר.
לא לעצור במרצ
מכון Direct Polls, של שלמה פילבר וצוריאל שרון, ערך בשנה האחרונה סדרה של סקרים מעניינים שבדקו את הלכי הרוח בחברה הערבית. סקר אחד כזה, ששאל לפני כשנה "מהו הנושא החשוב ביותר לטיפול עבורכם?", הצביע על הכיוון שאליו מוביל עבאס.
25% השיבו שאכיפת החוק והגברת הביטחון האישי חשובות להם יותר מכל. 21% דיברו על הסדרת סוגיית התכנון והבנייה. 19% על השקעה במערכת החינוך. רק אחרי אלה הגיעו 13% אשר להם הייתה חשובה הדגשת הזהות הלאומית־הערבית, ו־9% בלבד שסימנו במקום הראשון את המאבק על זכויות העם הפלסטיני.
סקר אחר שערך Direct Polls מצא ש־51% מערביי ישראל סבורים שהם צריכים לדאוג לרווחתם בלי קשר לפלסטינים. כשנשאלו מי אחראי למצבם של הפלסטינים, הצביעו 35% על הפלסטינים עצמם. רק 30% חשבו שהאחריות מוטלת על ישראל.
סקר אחר שערך המכון בחודש פברואר האחרון, בקרב מי שהצהירו כי בכוונתם להצביע לרע"ם, שאל את הנסקרים "מהם הערכים שבגללם בחרתם בעבאס?". 30% מהם הצביעו על הנכונות שלו לשבת בכל ממשלה, כולל בראשות נתניהו. בתשובה לשאלה נוספת השיבו 47% מהם, שהיו רוצים שנציגיהם יישבו בכל ממשלה, לא משנה מי עומד בראשה.
אי אפשר להתעלם ממה שמתרחש מול העיניים שלנו. אחרי שנים ארוכות קמה בחברה הערבית קבוצה שמבקשת לשים בצד את הנושאים שהעסיקו את הנהגתה באופן מסורתי, ולהתמקד בחברה הערבית עצמה. קבוצה שמבינה שהדרך הקודמת הובילה למבוי סתום, בכל מקום שבו היא פגשה את הציבור הישראלי ואת ממשלות ישראל.
הרצון ללכת עם נתניהו איננו רק עניין פוליטי. לא פחות מהפוליטיקה, הוא מלמד על כוונה להתחבר לחברה הישראלית במובנה הרחב, ולא לעצור שוב במרצ או במפלגת העבודה. מה שעשו מדינות המפרץ, שהניחו בצד את הסוגיה הפלסטינית לטובת שיתוף פעולה עם ישראל - מאותת עכשיו עבאס שהוא מבקש לעשות.
אני לא מיתמם, ואני לא עוצם את העיניים. אנחנו יודעים היטב מהן דעותיו של עבאס בחלק מנושאי הליבה של קיומנו כאן, והן רחוקות מאלה של הימין הישראלי. אבל מהי מפלגה? מפלגה היא כלי שמטרתו לקדם באמצעים פוליטיים אידיאולוגיה, ותפיסת עולם, ושאיפות ועולם ערכים.
ואם הקו החדש של רע"ם מוכן לשים בצד את האידיאולוגיה הבעייתית מבחינתי, ואת תפיסת העולם הבעייתית מבחינתי, ואת השאיפות הבעייתיות מבחינתי, ומבקש להתמקד במקומן במכנה המשותף, אני צריך לשאול את עצמי אם מדובר באותו עבאס שאיתו יש לי בעיה לשתף פעולה. ייתכן שנגלה במעלה הדרך שהיינו תמימים. אבל נוכח הדברים, נדמה לי שלא נכון יהיה להמשיך לפסול על הסף את האפשרות לקיים איתו שיח, ותחת זאת להמשיך לצעוק לו "מחבל, מחבל".
צעד אחד קדימה
עכשיו בואו נדבר על דברים שאי אפשר לטאטא. כתבתי כאן בעבר פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מחברי הכנסת הערבים במחבלים שרצחו בנו, ונגד כל שיתוף פעולה איתם. אי אפשר לברוח מהעובדה שבין חברי הכנסת הללו היו גם אנשים ברע"ם. אי אפשר גם להתעלם מדברים שאמר בעבר עבאס בעצמו.
מדובר בדברים מגונים, פסולים, בלתי נסבלים, ואת זה צריך להמשיך ולצעוק, ולא משנה באיזו קואליציה הוא יתמוך ולמי יסייע להקים ממשלה. ומכיוון שפחות מעניין מה חושבים חברי הכנסת הערבים בראש, ויותר מעניין מה הם עושים בפועל, בפומבי - עבאס יהיה חייב להבין שגם לחלקים בחברה הישראלית שמוכנים לעשות מאמץ כדי לשתף איתו פעולה יש נקודת מינימום שממנה אי אפשר לרדת.
אז מה עושים כשההיסטוריה של המפלגה שלו מעידה עדות אחת, והאמירות הנוכחיות שלו מעידות עדות אחרת? שלמה פילבר, שכאמור סקר בשנה האחרונה את התהליכים שעוברים על ערביי ישראל, הציע לא מכבר נוסחה משלו: קבלה הלכה למעשה של עקרונות מגילת העצמאות, הפסקת הניסיונות לשנות את אופייה של מדינת העם היהודי ל"מדינת כל אזרחיה" והתנערות מתמיכה בטרור ו/או מסיוע לגופים הנלחמים במדינת ישראל או מנהלים טרור נגדה.
אני, בגדול, נוטה להתחבר לנוסחה הזו. אפשר לשייף את הקריטריונים שלה לפה ולשם, איש איש וחידודיו, איש איש ועמדותיו, אבל משהבנו שחייבים להיות תנאי יסוד, אלה בהחלט הגיוניים וסבירים. אם הכיוון הזה מקובל על רע"ם ועל עבאס, זה יהיה משב רוח מרענן. אחרת, נוכל להיישיר מבט אל אזרחי ישראל ולהגיד להם ביושר שניסינו. שאם הנציג הפרגמטי ביותר שלהם לא יכול להשלים עם המדינה היהודית או להיגמל מעידוד מחבלים, אזי בצער רב אפשר לקבוע שאין עם מי לדבר.
צריך להבהיר כאן נקודה חשובה. סביב עבאס וכוונותיו יש עדיין הרבה תהיות, ולא מעט סימני שאלה. מה זה אומר? זה אומר שאין צורך ליפול על צווארו, ואין צורך להתייחס אל מפלגתו כאל אחת ממפלגות המחנה הלאומי, ואין צורך, בטח לא בשלב ראשון, לקחת את שיתוף הפעולה האפשרי איתו אל הקצה.
מנגד, צריך לזכור שהימין כבר שיתף פעולה בכנסת עם אנשי רע"ם ועם מפלגות ערביות נוספות, בהצבעות כאלה ואחרות, וכל מה שנדרש ממנו לשקול כעת, זה אם הגיעה העת ללכת צעד אחד קדימה. מה זאת אומרת ללכת צעד קדימה? להגיד שכל עוד רשימת הרצונות והשאיפות של רע"ם – להשתלבות, לשוויון ולהשקעה בחברה הערבית – פוגשת את זו של מפלגות הימין, אין שום סיבה לא לקדם אותה.
ואחרי כל זה, נשארנו עם שאלת הבסיס. האם היד המושטת של עבאס ארוכה מספיק כדי לפגוש לראשונה את זו של הימין הישראלי? כל אחד ואחד מאנשי המחנה הלאומי רשאי להשיב לעצמו על השאלה הזו, בהתאם להשקפתו ולפי ראות עיניו. דבר אחד צריך להיות ברור. הימין לא יכול להרשות לעצמו לעצום עיניים, להתעלם מהמצב החדש שמתהווה מולו, ולפטור את עצמו מעיסוק בשאלה הזו.