ביום אחד, לפני 30 שנים, הפכתי לתל אביבי. רוצים לדייק עוד יותר? זה היה ב־16 במרץ 1991. העיר תל אביב צהלה ושמחה לקראתי, כלומר - לגמרי במקרה התלכדו חגיגות הפורים עם חגיגות קילוף הניילונים מעל לחלונות, ומעל לכל זה זרחה שמש פז אביבית. אבל אני, בנרקיסיזם שבגיל עשרים וקצת הוא עדיין חלק מקסם אישי - הייתי משוכנע שמדובר בטקס קבלת פנים שנערך במיוחד עבורי.
נזכרתי בזה כשרכבתי באחד הערבים מהעבודה הביתה. זה היה אחד מאותם ימים שבהם אפילו עשר שעות עבודה נוספות לא היו מספיקות אלא לכיבוי שריפות מקצועיות, מה שרק העמיק את הדיסוננס ביני - מי שעוזב בשעה שמונה וחצי בערב את המשרד שאליו נכנסתי בשבע וחצי בבוקר - לבין ההמונים שגדשו את הגדה השמאלית של רחוב מרמורק, חלקם כבר במצב מעורר קנאה של אחרי כמה דרינקים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אין בלבי עליהם, שכן אחד הכללים שאתה מקבל עליך כשאתה נשבע לדגלה האמורפי של מדינת תל אביב, הוא שאיש כטוב בעיניו יעשה, כל עוד הוא אינו פוגע בך. רק שאפילו המשפט הזה, הכל כך ברור מאליו עבור מי שאמון על "חיה ותן לחיות", ספג מכה אנושה בימים שבהם פני הדור כפני הכלב. סליחה - הכל"ב (כן לא ביבי).
הנה דוגמה, אפרופו כלבים. אתמול, במהלך טיול הבוקר עם הכלבה, בעוד היא עוצרת כדי להיפטר מהנוזלים שאצר הלילה בגופה, שמעתי דיון שבקע מאחת מקומות הקרקע. בחור, שמתוכן השיחה הבנתי כי הוא עורך דין, הסביר לבת שיחו שהוא אינו מקנא בשופטים שיושבים על המדוכה במשפט נתניהו, שכן הם יהיו מעתה בסכנת חיים עד ליומם האחרון. הדברים נאמרו בטון רגוע, שלֵו, בטרמינולוגיה שמעידה על אוצר מילים רחב ושליטה מצוינת בשפה. שיח שאפשר בקלות ללכת שבי אחרי המנגינה שלו ולהחמיץ את המילים, שמהן עולה כי ברור לדובר שנתניהו יורשע וכן שקיים פוטנציאל רצחני בקרב תומכיו.
לא הייתי נדרש לשיחה הזאת, ממרפסת סגורה בקומת הקרקע ברחוב שקט בלב העיר, אלמלא הייתה בעיניי אחד מסימני הזמן, ממש כמו ההמונים שניצבים בפתחי הברים בעיר, מפוצצים חשבונות שתייה בני מאות שקלים ובוכים על שנתניהו הרס את הכלכלה. ביד שאינה אוחזת בדרינק, חלקם מחזיקים ג'וינט ומסבירים שאין זה משנה שאלו רק שמפניה וסיגרים, הרי חוק הוא חוק.
אנשים נבונים שנושאים בעברית רהוטה ובטון מתון דברים שאין בהם בינה, היו לאחד מסימני ההיכר של העיר בעת הזאת. לפעמים נדמה שעיקר פגיעתו של נתניהו במחנה היריב לא הייתה בכך שהוא נטל ממנו את השלטון, אלא בכך שהוא נטל ממנו את כוח המחשבה הפלורליסטית, שיכולה לראות דברים כהווייתם, לנתח אותם ולנסח איזו עמדה עצמאית שלא מתבססת רק על דף המסרים שנתלה לחברים בפתח חדר האוכל. קל להתנפל (בצדק!) על מירי רגב למשל, על שהיא קוראת מדף שכזה, אבל העובדה שיותר ויותר מבני שיחי נשמעים כאילו בלעו את מדור הפובליציסטיקה של העיתון שכונה פעם "לאנשים חושבים", מעידה שהפוסלים במומם פוסלים.
תל אביב שלי, זאת שקלטה את המהגר החיפאי שהייתי לפני יותר מ־30 שנה, הייתה מארג אנושי מלבב: צעירים בני עשרים וקצת נזרקו בה על הספות בבתי חברים. אפילו אני גרתי בדירה שבה לעתים הייתי צריך להזכיר לעצמי מי מבין היושבים בסלון חתום ביחד איתי על חוזה השכירות. שכן לא משנה מה הייתה השעה, ארבע לפנות בוקר כארבע אחרי הצהריים, תמיד היו בה לפחות ארבעה אנשים סביב שני בקבוקים במרכז השולחן - אחד של וודקה זולה והאחר שצינורית תחובה בו באלכסון, מלא במים רק עד חצי גובהו - או כמו שמישהו ריסס על קיר הבניין הסמוך: "באנג הפועלים".
תל אביב ההיא הצביעה מרצ, אבל לא הייתה זו מרצ של היום, אלא מרצ הפלורליסטית שבה היו ביטחוניסטים כיוסי שריד לצד הגברת הראשונה של זכויות האזרח, שולמית אלוני, ביחד עם איש ימין חברתי מובהק כאמנון רובינשטיין ושמאל סוציאליסטי נוסח מפ"ם, בראשות יאיר צבן. הם היו ארבע הרגליים של שולחן הממשלה, שעליו הונחו 12 המנדטים שהשיגו, על רקע מה שנראה אז כימי הביניים של יצחק שמיר, ההוא שמתגעגעים אליו היום בעאלק־שמאל.
ואני, לנצח מהגר חיפאי, פוסע ברחובות העיר שבה קל יותר להשיג סמים או סקס, מאשר שיחה מורכבת. למשל עם מישהו שחושב שנתניהו אינו יכול להמשיך לכהן עוד כראש ממשלה, אבל בה בעת שעל מבצע החיסונים המזהיר, שלא היה יכול להיות תחת שום מנהיג אחר, מגיע לו להיזכר בנשימה אחת (לדוגמה) עם בן־גוריון שהכריז על הקמתה, או עם יצחק רבין שהכריע את אויביה בשישה ימים.
30 שנים של זוגיות טובה חלפו על העיר ועליי, ולאורכן חשדתי בה בהמון דברים. דבר אחד לא ראיתי מגיע: את צרות המוחין שפיתחה.