משהו: בימי הולדת בישראל החליפו את הברכה “שתזכה לשנה הבאה״ בברכה: “שתזכה לבחירות הבאות״.
ספר דניאל
יש עמוד אינסטגרם שאינו מוקדש לצילומי שפתיים מחייכות בטיולים, אלא לצילומי צ'אטים. שיחות מומצאות שהוגה דניאל מָכוֹלְסְקי, בן 22, פורה מאוד, שיש לו 38,700 עוקבים. הוא מצחיק אותי. הוא הרשה לי, באהבה, לפרסם כמה מהן. הבחירה אקראית.
שיחה אחת:
“אל תשאל איזה שבור אני"
“מה קרה?"
“סתם, אני רגיל לישון 12 שעות בלילה והלילה ישנתי רק 10.5. אולי אפילו 10".
“בואנה ימניאק אני לא ישן 10 שעות בשבוע".
“שמע אני לא יכול לתפקד ככה, אני זז לשנ"צ".
“שלא תקום יאפס".
“לא מתכונן, תאמין לי".
עוד שיחה:
“אה אח יקר מה אומר?".
“הכל בסדר דניאל".
“ואו ואו ואו מה הלו"ז עם הדניאל הזה?".
“זה השם שלך, לא?".
“כן, אבל אתה אף פעם לא קורא לי ככה. אתה קורא לי אחי, או אחשלי, חבר יקר, לפעמים גם מאמי. אתה בטוח שהכל טוב?".
“בטח שהכל טוב, מזאת אומרת, דניאל".
“טוב, אתה רוצה לספר לי מה קורה??? חלאס אני לחוץ".
“שמע זה הכל בראש שלך, דניאל!!!".
“דייייי, פשוט תגיד לי מה קרה! מה עשיתי??".
“כלום דניאל, לא עשית כלום, ד־ני־אל".
“פשוט תספרררר לי".
“טוב, אולי משהו קצת מפריע לי. ראיתי אותך יושב אצל רועי ולא הזמנתם אותי, זה כואב".
“וואלה אחי, באתי לעזור לו עם משהו ואז קצת ישבנו, לא יותר מזה".
“אהההה אחי, חחח אז הכל טוב מאמי".
ועוד שיחה אחת:
“יש מצב אתה במקדונלד'ס?".
“לא".
“מה לא? הנה אני רואה אותך".
“זה לא אני".
“הרגע הסתכלת עליי".
“זה לא אני".
“מכנס ירוק חולצה כחולה?".
“זה לא אני אבל נשמע כמו מישהו שמתלבש יפה".
“חכה שם אני בא".
“בסדר, אבל זה לא אני".
“אז למה אתה בורח?"
“סה לא טני".
“הנה אתה רץ ומקליד".
“סה לט אמי".
ועוד שיחה ודי:
“בסדר אתה יודע מה אומרים, כל יום שעובר... עובר".
“אין הכתום מעיד על גיסתו".
“טובים ה־2 על העץ מאשר חתול 1 בשק".
“טוב להיות הקרנף לבדו".
“אם על עציצים נפלה שלכת".
“מי שטרח בערב שבת פעמיים כי טוב".
“אלוהים נתן אגוזים למי שאלרגי לאגוזים".
“ההתקפה הכי טובה היא טובה".
“כבד את אויבך למען יארכו רגליך".
“כבד אווז".
המניפסט הסוריאליסטי בבית המשפט
הכל סוריאליסטי במשפט הזה. דאלי היה צריך להגיש את כתב האישום מצויר בצבעי שמן. קפקא לא היה כותב את זה טוב יותר. המנוע האי־הסתברותי, שדאגלס אדמס המציא ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", המסוגל לעבור באי־סבירות דרך כל מקום בלתי סביר לכל מקום בלתי סביר - יכול לתדלק בכתב האישום הזה. עליזה בארץ הפלאות הייתה משתעממת מכל הפלאות מול משפט כל כך פלאי.
נקודה אחת: נניח שכל אתר וואלה כולו היה מיועד רק להלל את נתניהו. מה זה משנה? מישהו חייב לקרוא את האתר?
ואם מישהו קורא, האם הקורא חייב להאמין ולהשתכנע במה שפורסם? אולי ישתכנע ההפך? פרסום, אפילו אם נדמה שהוא חיובי, יכול להועיל או להזיק באותה מידה.
נניח שהגיעו לאתר בלחץ ראש הממשלה ואשתו עובדות נכונות. האם עיתונאי אמיתי לא צריך לשקול לפרסם אותן?
מחשבונת על תקשורת: עיתונאי איננו אדם חופשי, כמו שנוטים לתאר. עיתונאי הוא עבד של האמת. אם יש עובדה שהובאה לידיעתו, ראוי לפרסם אותה ולא להסתיר אותה. יש לזה הגיון עסקי, ולא ערכי, כמו שנוטים להציג בקדושה. העיקרון העסקי לימד שאנשים קונים עיתון אם הם מאמינים שהעיתון מדווח אמת. יותר קוראים - יותר מפרסמים. הכסף מדבר, ולכן האמת מועילה לעשות כסף. זו עיתונות. אבל החובה לדווח, או לדווח אמת, היא לא חוק, ברוך השם. אין חוקים בעיתונות. מי שרוצה לעשות עיתון שלא מפרסם עובדות, בבקשה, לאף אחד אין חובה לקרוא. רק את “דבר" ואת “על המשמר" ואת “הצופה" הייתה חובה לקבל כמנויים בעבר הדמוקרטי המפואר של ארצנו, אבל גם את העיתונים האלה לא היה חובה לקרוא.
נניח שהיו משנים את שם האתר ל"ראש הממשלה האהוב שלנו נתניהו"? מה זה משנה?
אני לא סתם כותב שם כזה של עיתון, אין לי דמיון כל כך עשיר. פעם, כשהוזמנתי עם עוד סופרים למוסקבה, הייתי גם על במה באיזה דיון. בשורה הראשונה באולם היו שני אנשים שנראו לי כמו טיפוסים מתוך ספרי גוגול, והבנתי מניין הוא לקח את הדמויות שלו. הם קמו ושאלו שאלות, נדחקים איש לדברי אחיו, כמו דמויות קומיות במחזה של גוגול. שאלתי מי הם. המשורר והסופר אפרים באוך הנפלא, שהיה לצדי בשולחן הפאנל וידע רוסית, רכן ואמר לי: “יש להם עיתון ששמו 'הנשיא האהוב שלנו פוטין'".
טענת הקטגוריה במשפט נתניהו היא שעורך האתר, והעיתונאים באתר, היו מוכנים לקבל מהמנכ"ל אילן ישועה הוראות ולבצע. תמורת משכורת. אם יש באיזה מקום מישהו שקיבל תמורה אמיתית וכספית ברורה בנושא הזה, אלה המנכ"ל והעיתונאים שפרסמו מה שאינם מאמינים שצריך לפרסם. וקיבלו כסף.
בלי להיתמם: מה המטבע שניתן כאן כשוחד? ואני מוכן ללכת לקו שטוען שנתניהו חשב שזה חשוב לו, גם אם זה היה שווה כלום, וישועה חשב ששאול אלוביץ' חשב שזה יסייע לעסקיו, גם אם זה לא היה נכון.
עיתון אינטרנטי נוקט קו נגד או בעד נתניהו. מישהו חייב לקרוא? ואם קרא, חייב להשתכנע? לא. אלה רק מילים. לכן, מה המטבע ששולם? זה מטבע ששווה ותמיד יהיה שווה אפס. הרבה רכילויות שהן אפס. אבל אנשים מתלהבים ומשקיעים את כל הנשמה שלהם, ויותר גרוע: את כספי המסים שלנו, ואת כל אלימות החוק, כולל מימון עזרה נפשית למפעילי אלימות החוק, באפס הזה.
פינת השלולית
בשלולית בעיר דרומית יושבת צפרדעית ומתגעגעת לנסיך, והיא מתייסרת בשאלה אם הגיוני להתגעגע לנסיך שלא יודע שהיא מתגעגעת אליו, או איפה השלולית, או שלא אכפת לו שהיא מאמינה בכל לבה הקטן שבלי שהוא יירד מסוסו הלבן וינשק אותה, היא לא תהפוך מצפרדע לנסיכה.