ב-2 ביולי ימלאו 60 שנה למותו של ארנסט המינגוויי. ממש במקרה היו קן ברנס ולין נוביק, מבכירי היוצרים התיעודיים באמריקה, מוכנים עם סדרה של שש שעות על הסופר האמריקאי הגדול. שעתיים כל פרקc, שודרה הסדרה, "Hemingway" שמה, ב־PBS בשלושה ערבים עוקבים בשבוע שעבר. עבור כפרי נטול סטרימינג שהצלחת שלו סורקת את השמיים אחרי סימני אינטליגנציה רלוונטיים, היה "המינגוויי" כאותו טפטוף מרווה משיבר במושב נטוש. הצמדתי שפתיי לברז החלוד ושתיתי.
לא הכל אבוד. בהצעתו לחוק התשתית האוטופי שאמור לשדרג את אמריקה למאה ה־21, כלל ג'ו ביידן את מימוש ההבטחה שהופרה בשל חוסר כדאיות כלכלי, לשדרג את ה־Wi־Fi החלשלוש במקומותינו לזרם סואן. ספק אם אזכה לדלג בקילוח הצונן הזה, ואילו יקיריי הסתנפו לערים גדולות ומחוברות. אבל נחמד לעת בלות לראות פוליטיקאי קשיש מציל את האומה שהוא מאמין בה. לפעמים מעצמה.
שלושת הערבים האלה היו מרגעי החסד ופיק הברכיים הבודדים שהיו לי בשנים האחרונות מול הטלוויזיה. כמו שאמר אחד מחבריי הטובים על הטלוויזיה בישראל: לרוב מרתק יותר לשבת מול המקפיא הפתוח של המקרר. לא רק משום שבגיל צעיר לקיתי בתרעלת המינגוויי ומאז אני רודף בדמיוני אחרי המאצ'ואיזם הרדיואקטיבי שלו ועוקב גיאוגרפית אחרי הנתיב הרירני שהותיר אחריו מנוקד בטיפות מדמו ושברי אגו שנשרו ממנו. מפני שאחרי שמנכים מהדיון בו ערימות רכילות גדולות ומסריחות כפעולת מעיים של דינוזאור, מדלגים ברגל קלה על האנטישמיות הנרכשת, השימוש המופרז ב־N word והשנים האבודות של חייו, נותרים עם הסופר האמריקאי הגדול של זמנו. אולי הגדול ביותר אחרי מרק טוויין.
מי שאחראי למקצב, לסגנון, למשפטים הדקלרטיביים הישירים, הלא מתחנחנים והאמריקאיים כל כך; שהעמיד את השלד של הרומן האמריקאי המודרני ולא הזניח בדרך את עיצוב הסיפור הקצר. אלה לא רק הפורלים הכסופים והטובים, הרמולד של מדאם ויין טאוול צונן, או להגיע ביולי לפמפלונה בספרד אהובתו כדי לראות אחרים רצים עם השוורים. מי שהשכיל לראות מעבר לברוודו, למצ'יזמו, למגלומניה, לשכרות ולפה המלוכלך של חייו בדעיכתם, זכה לקרוא כמה מהרומנים והסיפורים הקצרים הנהדרים ביותר של ימינו. גדולתם בכך שהמינגוויי הוא מה שסופר גדול אמר להיות. ניחן בתובנה נדירה, לא תמיד מחבקת ונוחה לעיכול, בכל הנושאים האמיתיים המגדירים את חיינו: הוא אהב לאהוב, הבין באהבה, אפלטונית ופיזית כאחת, והיו לו ארבע נשים משום שנשים היו עבורו חלוקי נחל שעליהן דילג מגדה לגדה.
לא משום שמאס באישה הקודמת לטובת הבאה - אם זה היה תלוי בו הוא היה נותר עם כולן - אלא בגלל שראה את אמו משייפת את אביו הרופא, החלש כמובן, לעכברון מבוהל שעלה בסוף לחדר העבודה שלו וירה בעצמו. המינגוויי הבין שחיים כנראה פעם אחת ולכן מילא את לחייו בפרקי חיים כמו סנאי שאוגר אגוזים לחורף. לכן אכל ושתה וכתב על איפה וכמה אכל ושתה.
היה לו אומץ לחיות וגם יצר לקלוע את עצמו לגיא ההריגה כפי שעשה במלחמת העולם השנייה, וגם להרוג כפי שהעידה תאוות הציד שלו שאותה תיעד בדקדקנות של פקיד בספארי: 4 אריות, 8 אנטילופות, 2 קרנפים, 10 יעלים.
התוהים המנסים לראות מעבר להצהרות האומץ בניסיון למצוא את האומץ עצמו, מייתרים את עצמם. משום שהמינגוויי עצמו, בעיקר בסיפורי אפריקה שלו, קיים את הדיון הנוקב והישר ביותר בטיבם של אומץ ופחד. נכון שהאהבה שעליה כתב הייתה גדולה מהמציאות שהיא בסוף כמה פרכוסים פתטיים של שרירים.
זה בסדר שברנס ונוביק מזמינים את הסופר ליוסה ללעוג בספרדית ולהיקרע מצחוק למקרא תיאור השיא במעשה אהבתם של מריה ורוברט ג'ורדן ב"למי צלצלו הפעמונים" ככזה ש"האדמה רעדה" אחרי שגמרו ונותרו שוכבים מובסים בהריסות אהבתם. יפה בעיניי שבנסיבות אותו לילה אחרון בקרב המאסף הטרגי של הלויאליסטים בפשיסטים עם המתנדב האידיאליסטי ממונטנה - האדמה רעדה.
עדות נוקבת יותר בעיניי למוטת הכנפיים הרחבה של ברנס ונוביק והמשאבים הבלתי נדלים העומדים לרשותם בהפקות הגדולות והקולעות הנתמכות על ידי קרנות, חברות ענק כלכליות ונדבנים המעוניינים בהנצחת אמריקה נמוגה, היא נוכחותו של הסנאטור ג'ון מקיין שמת באמצע הקדנציה של טראמפ. הנה הוא כאן, מעיד בהתרגשות גדולה וניכרת כמי שמודה על הזכות שניתנה לו בערוב ימיו לדבר על רוברט ג'ורדן, הגיבור הספרותי המשמעותי ביותר בחייו. זה מעיד על מפעלות ברנס בע"מ כעסק המנוהל כפלישה לנורמנדי, כולל בחזיתות שונות.
הוא עובד על כמה סדרות במקביל וכשיוצא לו טוב כמו לאחרונה (וייטנאם) הוא מי שמניח את המזחלת "רוזבאד" במחסן גדול מכיוון שלא יזדקקו לה שוב. בוודאי לא בקרוב.
טוב עשה ברנס שגם את הקריינות ל"המינגוויי" נתן לפיטר קויוטי שקולו רב ההבעה (ומי שמכיר את ההיסטוריה האישית שלו) תרם הרבה כל כך ל"ווייטנאם". אני מוצא עצמי תוהה האם זקוק דוקו מודרני מבית יוצר משובח לקריינות שגרתית, כמו זאת שקריין המינגוויי בעצמו אחרי סכסוך הדמים עם ידידו דוס פאסוס והדיח אותו מהסרט "The Spanish Earth" שתיעד את המאבק האבוד בספרד.
דווקא כאן נשאר ברנס ללא עדים בני זמנו של המינגוויי. כולם מתים. שונאיו ואוהביו כאחד. היה נחמד לשמוע את דעתם של סקוט פיצג'רלד, עזרא פאונד, אדמונד ווילסון, טרומן קאפוטה, גור וידאל, נורמן מיילר ואחרים, אבל הם אינם. הסופרת הוותיקה עדנה אובריאן, עם האבחנות החדות, הנוקבות, המאופקות והאנושיות שלה, זורחת כיהלום גולמי.
טוב עשו ברנס ונוביק שהתעקשו על נשים מעולם הספרות שיעידו על המינגוויי. דווקא הן נהנות מתובנה עמוקה, מאלפת ומקורית המאירה את הסופר שהמציא את "התפיחה בקדמת מכנסיי גדולה יותר מהתפיחה בקדמת מכנסייך" מבלי לשסף אותו על הבעלבתיות המצ'ואיסטית שתמיד הרימה את ראשה המכוער ביחסיו עם נשים. סופרים כטוביאס וולף וטים אובריאן, מצליחים להסתייג ממה שצרם להם, אבל הם אינם מנסים לצאת מתחת לצל שמטיל מי שעיצב את הספרות האמריקאית המודרנית, כלומר אותם. ממשפחת המינגוויי הענפה נותר הבן פטריק לבדו. רוחו טובה עליו, הוא משועשע במידה אך אינו מנסה להחליף את אהבתו לאביו ולנשים שלתקופה קצרה היו אמהות זמניות.
מהחיבור המשתמע אך המוזנח בסדרה בין הבן לאביו, עולה האמת הגדולה ביותר בקשר לשבט המינגוויי: הם היו משפחה שהמוות היה עבורה דרך חיים. זאת תובנה קשה והיא ראויה להרהור נוסף. ארבעה משמונה התאבדו. הייתי מוכן שהבחירה בשחקן ג'ף דניאלס, המקריין את כתביו ומכתביו של המינגוויי, תרגיז אותי. שלא הושקעה בה מחשבה יתרה. מצאתי שדניאלס השכיל ללכת בזהירות על הקו המפריד בין הפיתוי לחקות את קולו של המת ולהישמר מפרודיה או דרמה גרוטסקית. אפשר היה לחשוב על בחירה מדויקת יותר, אבל אפשר לנצור את התלונה.
הבעיה של ברנס (אני מכיר פחות את נוביק) שלמרות הנכונות הראשונית שלו לספר את הסיפור האמיתי ולא להצטרף בהכרח לקאנון היסטורי, הוא לא אוהב להפוך את הקערה על פיה. הסדרות האפיות שלו על מלחמת האזרחים ומלחמת וייטנאם היו מוצלחות בעיקר בגלל הגישה שלו לחומרים ולעדויות שלא נחשפו קודם לכן, וגם משום שהאירועים עצמם היו כה דרמטיים ומקפיאי דם שהם סיפרו את עצמם. כמובן שהייתה לברנס יד בעיצובם. אבל ראו כיצד ניגף בתחומים שלא באמת דיברו אליו חוץ מאשר באופן מלאכותי, כמו ג'אז וקאנטרי. מדובר במעידות המהדהדות עד היום.
ביוגרפיות רבות כל כך נכתבו על המינגוויי, אוהדות וביקורתיות, שדי לו לברנס לדלג ללא מחויבות אישית בין הז'אנרים. אחרי שהכרזת שבאת לדון בסופר האמריקאי הגדול ביותר, כל שעליך לעשות הוא לסור מדרכו של הנרטיב ולא להשאיר בו טביעות אצבעות למז"פ. יש לא מעט הומור באופן שבו מתאר ברנס את תרומתו של המינגוויי במלחמת העולם השנייה. מביתו בקי ווסט, פלורידה, על היאכטה שלו "פילאר", מכריז המינגוויי על עצמו כעל צייד צוללות גרמניות המזנבות בשיירות האספקה הכבדות בין אמריקה ואירופה. הוא מחמש את "פילאר" במיטב הציוד ומשייט במצרים בין פלורידה וקובה, דג מרלינים, טונה וכרישים, שותה ומשתזף וממתין לצוללת עם תוכנית מטורללת כיצד יטביע אותה. נכתבו על זה ספרים, אבל ברנס סוגר את הדיון בשלוש דקות ומעיד על פעם אחת בלבד שבה היה נדמה להמינגוויי שראה U־Boat חולפת מחוץ לטווח.
לציידי מיתוסים ושוחטי פרות קדושות תהיה אכזבה גדולה. כמו גיבורים אחרים שעל כתפיהם ניצב האתוס האמריקאי, אף אחד לא היה מודע כל כך למצלמה והצטלם טוב יותר מהמינגוויי. חיוכו מתוח תמיד במידה הנאותה. כמו גם החזה הגדול שלו לפני שניתן היה לקרוא לו כרס. הוא מביט במצלמה כמי שמזמין אותה בלי מילים לשלושה סיבובים בלי כפפות בזירה. חלק גדול מהזמן הוא מצולם בחברת נשים וגברים בחייו, כך שאם משהו בו פחות אטרקטיבי מחברו גארי קופר למשל, זה לא קופץ מהפריים. אם אין איתו בצילום חברים חיים, מניח המינגוויי יד על דגי חרב גדולים התלויים מאנקול, גוהר על אריה מת או מחזיק קרניים גדולות ומפותלות של חיה אפריקאית מתה. נכון שהוא המינגוויי, אבל המראה אינו יותר מלבב מזה של דון ג'וניור ואריק טראמפ. יצאתי כמה פעמים לציד, ואין רגע יותר הורג נשמה מלעמוד מעל הצבי שירית בו.
עבור גברים רבים חלק בלתי נפרד מחזותו של המינגוויי הוא קו השיער הנסוג שלו עם גילו. אפשר לראות את זה כבר בדיוקן המופתי שצילם יוסוף קארש. אחר כך נוקט הצייד הלבן הגדול בענייני הלוואה וחיסכון, וכששערו מלבין ומקליש, אינך יודע יותר מהיכן הוא מביא אותו וכיצד הוא שזור. אם הייתי פטור ממחשבה יתרה, הייתי קובע ללא היסוס שהמינגוויי התאבד משום שהקריח. אבל כנראה אין קליינטים לסחורה הזאת.
ברנס ונוביק מחמיצים לדעתי את יחסי האהבה־שנאה של המינגוויי עם חברים, מזדנבים ויוצרים בני זמנו. הקשר שלו עם עזרא פאונד מוזכר באופן אגבי בלבד. כמו המשגל החברותי הנסוג שקיים שנים רבות עם פ. סקוט פיצג'רלד והקרב על הבכורה ביניהם. ב"Moveable Feast" האוטוביוגרפי של שנותיו בפריז, דן המינגוויי בתלונותיה של זלדה המעורערת על האיבר המיניאטורי הלא מספק של בעלה סקוט.
המינגוויי, מודאג כחבר קרוב, הכריח את פיצג'רלד להיחשף בפניו, בחן את הציוד ובישר לחבר כי הוא נמצא בגבולות הנורמה ולקח אותו למוזיאון להשוואה עם פסל שיש עירום. משהו בנושא תסביך הגודל זלג ל"Up In Michigan", אחד מסיפוריו הראשונים הקצרים שהמו"ל שלו סירב לפרסם. כאשר גיבורי הסיפור מגיעים למזח וזה הזמן למצות את אהבתם, אומרת האישה לגבר "זה גדול", לפני שהכאב הופך לעונג.
אין לי הסבר המניח את דעתי לזמן ולמשאבים שהשקעתי בלהתחקות אחרי עקבות המינגוויי. אפשר להניח בפתח הדברים את הקביעה שמדובר בהבל מוחלט. באותה מידה אפשר להסכים בעניין The Hemingway Collection בנגזרת של מסגרות המשקפיים היפות המעוצבות והלקוחות לכאורה מהעדפותיו האופנתיות. את אחת הכתבות הנהדרות עליו כתבה ליליאן רוס ב"ניו יורקר" ובה היא מספרת כיצד ליוותה את המינגוויי בניו יורק במסע מפרך אחרי מעיל החורף האולטימטיבי. וזה האיש שאמר שהכיף לחיות 20 שנה בקובה היה שלא היית צריך להתלבש כדי לצאת מהבית, רק לנעול נעליים.
התחלתי מהסוף, בקצ'ם, איידהו, מקום מותו. עיירה קטנה ומיתוס בטבורה. הנטר תומפסון, שאימץ מהמינגוויי את הכרטיסן המנקב את כרטיס היציאה באקדח לראשו, היה שם. את רשמיו הנציח בכתבה "מה משך את המינגוויי לקצ'ם?" ולא הייתה לו תשובה. בוולנסיה אכלנו מיכה קירשנר חברי ואני את הפאייה הגרועה בספרד, אולי משום שהכינה אותה הזקנה שהאכילה את המינגוויי ושפעה סיפורים עליו. הייתי במלון שלו במדריד, בפמפלונה וסן סבסטיאן, ולא מצאתי לו זכר.
החמצתי בשבוע את תחרות כפילי המינגוויי בקי ווסט. שרצתי יום שלם בחנות הספרים Shakespeare & Company בפריז. שתינו דאקירי ב"לה פלורידיטה" בעיר העתיקה בהוואנה וכולם הביטו בנו כמו בגרינגוס שבאו לשתות כמו המינגוויי. עד אחוזתו שבה חי 20 שנה, פינקה וייה על גבעה בהוואנה, הגענו. "פילאר" עמדה על מבדוק יבש בבריכה ריקה. דורות של חתולים עדיין הסתובבו בחצר. אל הבית שבו חי וכתב בעמידה, מותר היה להתבונן מבחוץ עם האף דבוק לזכוכית תחת מבט חשדני של שוטרים חמושים. את פידל קסטרו פגש פעם אחת. לא הייתה ביניהם אהבה יתרה והמינגוויי חשב שהקומוניסטים הרסו את קובה. לפחות עבורו. פעם קראנו למסע כזה תחנות תרבות. התחנות שם. אינני יודע בקשר לתרבות.
ב"To Have and Have not" כתב המינגוויי: "אחדים עשו את הדרך הארוכה מחלון הדירה או המשרד; אחרים בחרו לצאת בשקט בגראג' של שתי מכוניות עם מנוע עובד; אחרים בחרו במסורת המקובלת עם קולט או סמית' אנד ווסון; אביזרים מעוצבים היטב המסיימים אינסומניה, מחסלים חרטה, מרפאים סרטן, מונעים פשיטת רגל ואחראים למילוט ממצבים בלתי נסבלים באמצעות לחץ של אצבע; הכלים האמריקאיים המשובחים הללו קלים לנשיאה, בטוחים בתוצאה, מעוצבים טוב כל כך כדי לסיים את החלום האמריקאי כאשר הוא הופך לסיוט, אי־הנעימות היחידה שהם משאירים זה הקטל שעל יקיריהם לנקות".
בחודש האחרון לחייו, יוני 1961, שוטט המינגוויי בערבים ברחובה הראשי של קצ'ם. כל מי שהסתכל בו ראה זקן שברירי, שדוף ושקוף בגוון בהיר־צהוב של כתמי זקנה, שיער לבן דליל מאורגן במבוכה של מי שטרם השלים עם תבוסת הגוף, ממלמל לעצמו כמו שוטה הכפר. הצל שהטיל גופו באור אחרי הצהריים הנמוג, היה ארוך יותר מהתוואי שהסתיר מהשמש. צלו היה כמו כתם שחור בריאות כאשר הרופא מביט בך ואתה רואה בעיניו רכבת דוהרת על פסים שנגמרים בתהום.
היו מי שחששו שמכונית תדרוס אותו. מה יכול להיות נורא יותר מחתן פרס נובל לספרות, אחד הקולות המקוריים והרועמים של הספרות המודרנית, נדרס למוות. חבריו הקרובים שהלכו ופחתו, עקבו בדאגה אחרי הפיל הפצוע משרך את דרכו אל בית הקברות של הפילים, חכם מכפי שנותיו, עצוב מהן, המוות, מפלרטט איתו, מאמין בו.
אמו של המינגוויי, האישה המקסימה ההיא, שלחה לו יום אחד את רובה הציד שאיתו התאבד אביו או אחר מהאוסף. האדלי, אשתו הראשונה, תהתה: "זה היה הלם בשבילו לקבל את הרובה. זה כאילו היא הציעה לו ללכת בעקבות אביו".
מהביוגרפיה "True Gen": "מרי נכנסה לחדר המגורים ומצאה אותו עם רובה ציד בידיו, יושב על הספה. היא עסקה כל הבוקר בלשכנע אותו לא להרוג את עצמו. בסוף הגיעו הרופאים ממאיו קליניק, הוציאו את הרובה מידיו ולקחו אותו לסדרה נוספת של מכות חשמל".
ב־2 ביולי, יומיים אחרי ששב הביתה, התעורר המינגוויי מוקדם, מצא את המפתח למרתף שבו החביאה מרי את כל הרובים, בחר רובה ציד וטען אותו בתחמושת שהחביא במיוחד לרגע הזה. שנים קודם כתב לאביו כי עדיף בעיניו "למות בתוך סופת אש מאשר כאדם זקן, משומש ומיואש".
מבוקשו ניתן לו.