מה המטרה? לאן חותרת התנועה הציונית? ברגע של משבר גדול בקריירה הפוליטית שלו, חיים ויצמן התעקש שלא להגדיר מטרה ברורה, שעלולה לסבך את הציונים עם האימפריה הבריטית. זאב ז'בוטינסקי, ולא הוא לבד, התעקש לומר בפה מלא את מה שידוע לכל: המטרה היא מדינה יהודית בארץ ישראל. ויצמן התראיין ואמר כמה מילים לא טובות על עמיתיו. הם תבעו ממנו לחזור בו. הוא סירב. הם גינו אותו. הוא הבין שלא יוכל להיבחר מחדש לעמוד בראש התנועה, ופרש לפגישה ארוכה עם אנשי תנועת העבודה. אחר כך חזר לאולם. אחר כך נסע לנופש ארוך להרהר בהמשך עתידו.
לא מזמן התפניתי לקרוא את "האב המייסד", הביוגרפיה עבת הכרס של ויצמן, שכתבו מוטי גולני ויהודה ריינהרץ. זו משימה תובענית. הספר ארוך, ואין בו עמוד אחד ללא עסקנות וקטטה. יום קטנות רודף יום קטנות. תכסיס רודף תמרון. בגידה רודפת מריבה. דיכאון רודף שיגעון. החלום גדול, האנשים גדולים – המציאות היומיומית קטנה, כמעט מעייפת מנשוא. כך בימי היוזמה והתנופה של ראשית הציונות, כך לעתים גם בחיינו כאן, בימי ההגשמה והשגרה. שותפים לפרויקט הגדול ביותר של העם היהודי מאז בניית בית המקדש השני, ואולי גדול ממנו, אך נאלצים לנווט בסערות בנט וסמוטריץ', רע"ם וסער.
שותפים לפרויקט, אמרנו. אך מי הם השותפים? השבוע פרסם המכון למדיניות העם היהודי את המדד השנתי שלו (שאני שותף לחיבורו), ובו ניסיון לזהות את מעגלי השותפות של המפעל היהודי והישראלי. בסקר של קמיל פוקס נשאלו יהודים וערבים בישראל אם הם רואים לעצמם "עתיד משותף". היהודים נשאלו על כלל הישראלים, כולל הערבים, וגם על יהודי העולם. הערבים נשאלו על כלל הישראלים, כולל יהודים, וגם על שאר ערביי העולם. ועוד הם נשאלו, האם הם חשים "קרבה" ליהודים אחרים, לישראלים אחרים, לערבים אחרים.
"שותפות" היא עניין מעשי. למעשה, היא עובדה. במדינת ישראל שותפים יהודים וערבים, אם ירצו בזה ואם לאו. "קרבה" היא עניין רגשי. אפשר להיות שותפים ואוהבים, אפשר גם להיות שותפים ולא כל כך אוהבים – כפי שהיו כנראה חיים ויצמן ורעייתו ורה, שהקורא מתמלא עליה חמלה, לנוכח חיי האומללות שגזר עליה בעלה, שהיה מסור קודם כל לעצמו, ואחר כך לחלום הציוני, אך לא לה.
רוב היהודים בישראל מסכימים שיש להם עתיד משותף עם הלא יהודים בישראל (58%), אך רובם (53%) אינם מתרגמים זאת לתחושת קרבה אליהם. במחקר מצאנו תופעה שבחרנו לכנות "התקשרות מהוססת". כיצד היא מתבטאת? בבחינת הפערים בין יהודים בתשובה לשאלות ה"שותפות" וה"קרבה" אפשר להבחין שכמעט מחצית מהם (49%) נותנים את אותה תשובה לשתי השאלות.
אבל בקרב כרבע (25%) אפשר לזהות יחס חיובי לשותפות יותר מאשר לקרבה, כאשר ההבדל בתשובות שלהם הוא כמעט תמיד דרגה אחת בסולם. לדוגמה: אם היהודי "מאוד מסכים" עם הטענה שיש לכולם "עתיד משותף", הוא רק "די מסכים" שישנה גם "קרבה מיוחדת" בין כלל הישראלים; אם היהודייה "די מסכימה" שיש לישראלים "עתיד משותף", אזי היא "לא כל כך מסכימה" שישנה גם "קרבה מיוחדת". דרגה אחת פחות. בקרב הערבים בישראל לא ניתן להבחין בתופעה כזאת. 60% מהם משיבים על שאלת השותפות והקרבה את אותה תשובה, ואצל השאר, פיזור אקראי של תשובות.
שמירת הרוב
מה המטרה? לאן חותרת התנועה הציונית? שאלנו, והנה תשובה מוסכמת אחת, לפחות על רוב רובם של היהודים בישראל. היא חותרת למדינה יהודית ודמוקרטית. היהודית מקובלת רק על היהודים – אבל ממש על כולם, למעט אחוז או שניים חריגים בקצה הסקאלה. הדמוקרטית מקובלת על כולם כולל כולם. למעשה, חלק ניכר מהיהודים והערבים בישראל רוצים שישראל תהיה "יותר דמוקרטית" מכפי שהיא היום. ואם תשאלו מה משמעות הדרישה למדינה יותר דמוקרטית, גם על זה אפשר לספק כמה תשובות.
כי בניגוד למה שמצטייר מקטנות היומיום שלנו, משגרת הנתניהו, ליברמן, לפיד, מיכאלי, במדינת ישראל חיים עשרה מיליון בני אדם שמסכימים על הרבה מאוד דברים. לא על הכל כמובן, אבל על הרבה יותר מכפי שנדמה למי שמכלה את שעותיו בטוויטר. הנה דוגמאות: רוב גדול של יהודים וערבים רוצים מדינה דמוקרטית ומסכימים שמדינה דמוקרטית פירושה שהרוב קובע. רוב גדול מהם מסכימים שמדינה דמוקרטית פירושה שמירה על זכויות אדם. רוב גדול מהם מסכימים שפירושה שאסור להפלות לרעה. וכן – רוב מהם, אם כי קטן יותר – מסכימים שפירושה גם הפרדת דת ומדינה.
היהודים מסכימים שמדינה יהודית פירושה רוב יהודי. לכאורה, עניין טריוויאלי, למעשה, עניין גדול, שיש לו השלכות חשובות גם על התוויה של מדיניות ממשלתית. אם יש לשמור על רוב יהודי, כפי שסבורים תשעה מכל עשרה יהודים (88%), צריך לשאול מחדש מה זה אומר על עלייה, על גבולות, על אזרוח, על עובדים זרים, על ילודה, על התנחלויות ביהודה ושומרון. צריך לשאול גם אם מדינת ישראל אומרת בפה מלא שזו מטרתה, ואם היא צריכה לומר זאת בפה מלא. כך חשבה הפרופ' רות גביזון, שלא פעם ביקרה את נטיית השלטונות "לטשטש", כלשונה, את המטרה האמיתית. הנה, ציטוט מדבריה:
"קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לשמור על האופי היהודי והדמוקרטי של המדינה בלא רוב יהודי מוצק... צריך להודות: דילול מסיבי של המיעוט הערבי בישראל, באמצעות גלי הגירה יהודיים וצמצום התאזרחות של ערבים במדינת ישראל, הוא חלק של היות ישראל המדינה של העם היהודי...". לא לכל ישראלי, בטח שלא לכל ישראלי הרוצה להקפיד בשמירה על זכויות כלל האזרחים, קל לומר בגלוי דברים נוקבים כפי שאמרה גביזון. אבל היא האמינה ש"היעד של רוב יהודי יציב הוא יעד לגיטימי של ישראל, ועליה לקדם אותו. פעם זה היה מובן מאליו, היום לא מקובל לומר זאת. אבל הניחוש שלי הוא שחלק גדול ממקבלי ההחלטות, כולל אנשי מרצ, לא יעזו להגיד שרוב יהודי הוא לא אינטרס לגיטימי של ישראל". האומנם? בדקנו, לא לפי מפתח מפלגתי לא לפי מפתח אידיאולוגי. במה שמכונה "שמאל", שלושה מכל ארבעה יהודים מסכימים שמדינה יהודית מחייבת רוב יהודי (75%). אחד מחמישה (18%) לא מסכימים. השאר לא יודעים.
זכויות המיעוט
רוב הערבים בישראל סבורים שתנאי למדינה דמוקרטית, מה שגם הם וגם היהודים רוצים, הוא שזו תהיה "מדינת כל אזרחיה". כלומר, "מדינה שאין בה דגש על אפיון לאומי או דתי של קבוצה מסוימת". ובמילים פשוטות: הערבים לא רוצים שישראל תהיה מדינה יהודית יותר מדי. כל עוד היא מדינה יהודית, הם יטילו ספק בשאלה אם היא מדינה דמוקרטית. לא פלא ששבעה מכל עשרה ערבים אומרים שישראל אינה דמוקרטית (31%) או אינה מספיק דמוקרטית (39%).
הנה, עוד מחלוקת שלא כדאי לטשטש, לא למי שרוצה למסד שותפות פוליטית יהודית וערבית, ולא למי שמתנגד לשותפות כזאת. הרבה מהיעדים של יהודים וערבים בישראל מתכנסים להסכמה. כולם מסכימים שצריך מערכת משפט עצמאית, שהרוב צריך לקבוע, שלא תהיה אפליה. אבל על היעד לא מסכימים. לא כמו ויצמן וז'בוטינסקי, שהסכימו על היעד רק לא הסכימו אם צריך לומר אותו במפורש - ויכוח טקטי, גם אם היה מר וקשה - היהודים והערבים מתווכחים על מהות. ולא בטוח שיסכימו בקרוב, אולי גם לא ברחוק. ייתכן שנגזר עליהם שיתוף בהשלמה ולא בהסכמה.
גם היהודים נדרשים לחשבון נפש כאשר הם מבררים לעצמם את מטרותיהם. הנה, בעוד רוב גדול מהם מודיעים שהם רוצים מדינה דמוקרטית, ושמדינה דמוקרטית פירושה מדינה שאסור שתהיה בה "אפליה לרעה של אף קבוצת מיעוט, לאומית או דתית", קבוצה לא מבוטלת מהם (38%) אומרת גם שמדינה יהודית - שגם בזה הם רוצים - "חייבת לתת העדפה חוקית ליהודים על פני לא יהודים". איך זה מתיישב? על פי ההיגיון הפשוט, זה לא לגמרי מתיישב. אבל ישראלים המשיבים לסקר לא תמיד משיבים על פי היגיון סדור. לעתים הם משיבים על פי ההקשר. הם יודעים מהי בעיניהם מדינה דמוקרטית. הם יודעים מהי בעיניהם מדינה יהודית. הם רוצים גם בזה וגם בזה. ומוכנים לחיות עם שתי שאיפות סותרות. גם לא להפלות, גם להפלות.
מי היהודים הללו? בעיקר חרדים, דתיים, מסורתיים. שמונה מכל עשרה חרדים אומרים שבמדינה דמוקרטית אסור שתהיה אפליה (77%). שבעה מכל עשרה חרדים אומרים שבמדינה יהודית יש לתת העדפה חוקית ליהודית (68%). החרדים בולטים כקבוצה בסעיף הזה, ובולטים עוד יותר בשונותם בהרבה מאוד סעיפים אחרים לעומת שאר היהודים. רובם סבורים שמדינה יהודית מתקיימת רק כאשר יש רוב של שומרי מצוות. הם היחידים שסבורים כך. בהתאם, כחמישית מהם סבורים שישראל כיום איננה מדינה יהודית, ורוב מהם סבורים שאיננה מספיק יהודית. ומצד שני, תשעה מכל עשרה מהם רוצים שישראל תהיה דמוקרטית כפי שהיא היום, או יותר דמוקרטית (45%). הנה, גם זה מיעוט שיש לו השגות מהותיות על מהי מדינת ישראל, אבל מסכים על לא מעט כללי בסיס שאפשר לצאת מהם לדיאלוג של שותפות.