ניצחון גדול נרשם בטקס הדלקת המשואות המסורתי בערב יום העצמאות השבוע. ניצחון תעמולתי בנוסח צפון קוריאני למשפחה השלטת, בהפקת הנרצעת במשרתות, השרה מירי רגב.

הטקס הזה היה פעם אחד מסמלי הממלכתיות הקדושים ביותר שלנו. האבות המכוננים חילקו את אירועי יום העצמאות בקפידה כשהעיקרון המנחה הוא מחיקת כל סממן פוליטי. טקס המשואות נקבע כאירוע של הכנסת, מקום שבו מתורגם רצון הריבון באמצעות נציגיו. אירוע מאחד, חף מפוליטיקה כלשהי, ממלכתי לעילא. יו"ר הכנסת, האזרח מספר 2, אמור לייצג בו את הדמוקרטיה. ראש הממשלה והנשיא אינם נוכחים.

ובכן, לא עוד. ההשתלטות המשפחתית על שרידי הממלכתיות הושלמה והודגמה בבהירות מקפיאת דם בסרטון התעמולה של נתניהו עצמו, שלא היה מבייש גם את ניקולאה צ'אושסקו בימיו הגדולים. 

דומה ששארית הבושה אבדה לפרנסי פולחן האישיות הזה: שידור ברכה מצולמת של מנכ"ל פייזר, שהיא חברה מסחרית, תצורת המזרק בידי הדגלנים, מאות הקלוז־אפים לרעיית המנהיג שכיבדה אותנו בהוד נוכחותה, והמיצג כולו בניצוחה של הבמאית המשפחתית, "השרה לענייני קילוסים וחנופה". אירוע שהופקע כמעט כולו (למעט הדלקת המשואות עצמה, מרגשת וסוחטת דמעות כתמיד) לטובת קמפיין בחירות אינסופי שלתוכו גרר הנאשם מדינה שלמה. הוא לא בוחל בכלום. הוא יודע שיש סיכוי שהבחירות החמישיות בדרך, אז הוא כבר שם.

אם להאמין לגודש התעמולה שבו פיארנו את המנהיג והשלטון, הרי שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. ובכן, המצב לא משהו. מעטים יודעים שברגעים שבהם נשא יו"ר הכנסת את נאומו הקלישאתי והפומפוזי, לא הייתה כנסת בישראל. חוץ מלוין עצמו, המשמש בתפקידו כשריד אחרון לכנסת הקודמת, אין בישראל היום בית מחוקקים מתפקד. אין ועדות, אין מינויים, אין בעלי תפקידים. ועדת חוץ וביטחון, למשל, לא קיימת.

הוועדה החשובה ביותר, הגוף היחיד שמפקח על מערכת הביטחון, על פעולות ביטחוניות, איננו. בימים שבהם אין קבינט, כי ראש הממשלה ממשיך לסרב למנות שר משפטים, ואין פורום ביטחוני ראוי לשמו, אין גם פיקוח פרלמנטרי ואין מי שישאל שאלות, ינהל בקרה מסודרת ויקיים את החוק. איש הישר בעיני משפחת נתניהו יעשה.

הכל מתחיל ונגמר ב"ועדה המסדרת". היא זו שצריכה לקום מיד אחרי הבחירות ולהקים את ועדת הכנסת. כל תזוזה בוועדה המסדרת משפיעה על הדנ"א של הכנסת כולה. בעיקר במצב של רוב שברירי של 61-59 לאחד הצדדים. נכון לעכשיו, קיימת מחלוקת על ה"מפתח" שייקבע ועל פיו יחולקו הנציגים בוועדות השונות. הליכוד, כלומר נתניהו, דורש ללכת על נציג לכל חמישה ח"כים. 

הצד השני, כלומר גוש השינוי, דורש נציג לכל ארבעה ח"כים. זה ברור: לליכוד יש מספר ח"כים גבוה והאינטרס שלו הוא מפתח של 1:5. הוא רוצה לשלוט בכנסת. הצד השני רוצה הפוך. שתי העמדות לגיטימיות. איך מוכרע ויכוח כזה? בהצבעה. למה אין הצבעה? תחזיקו חזק ותשמעו את הסיפור.