ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, הידועה בציבור כ"קבינט המדיני־ביטחוני", היא ועדה מיוחדת האמונה על גיבוש מדיניות הממשלה, הובלתה ויישומה בנושאי יחסים בינלאומיים וביטחון לאומי. הקבינט, בניהולו של ראש הממשלה, הוא הגוף המוסמך להכריז על מלחמה, או לאשר מבצעים העלולים להביא לפרוץ מלחמה. על השרים החברים בקבינט להעריך מצבים, להציע חלופות, לקבוע עמדות ולבחון את דרכי הפעולה של הממשלה והצבא.
לפני שנמשיך, מאמרי זה מחייב גילוי נאות - הייתי משקיף בקבינט המדיני־ביטחוני בתקופת צוק איתן, וחלק מהביקורת המופיעה כאן מבוססת על חוויותיי האישיות. הייתה זו ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שהמליצה לראשונה להקים ועדה זו. הקמת הקבינט נסמכת על סעיף 6 לחוק הממשלה התשס"א 2001, הקובע כי "בממשלה תפעל ועדת השרים לביטחון לאומי שהרכבה ראש הממשלה - יו"ר, ממלא מקום ראש הממשלה (אם מונה), שר הביטחון, שר המשפטים, שר החוץ, השר לביטחון הפנים ושר האוצר". עוד קובע החוק כי "הממשלה רשאית להוסיף חברים לוועדה, ובלבד שמספר חבריה לא יעלה על מחצית מספרם של חברי הממשלה".
השבוע הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הקבינט המדיני־ביטחוני יגדל בצורה דרמטית ויכלול 20 חברים ומשקיפים. נזכיר שבעבר היה נהוג להקים קבינטים מצומצמים יותר, כדוגמת המטבחון של אריאל שרון, או השביעייה של אהוד אולמרט. בשנת 2016 מונתה ועדה לעניין עבודת הקבינט. בין שאר המלצותיה, עוסקת הוועדה ב"הכשרת שרי הקבינט" וב"העמקת בסיס הידע של שרי הקבינט". היא ממליצה על תוכנית הכשרה מקיפה והעברה מסודרת של מידע לחברי הקבינט, כדי שיוכלו להגיע לדיונים מצוידים בידע ובהבנה של הנושאים שיידונו.
ההמלצות הללו לא בוצעו, ומרבית השרים החברים בקבינט מגיעים לדיוניו ללא ידע בסיסי מקדים וללא כל רקע נדרש כדי לקבל החלטות גורליות. התוצאה היא התייחסות מזלזלת, שלא לומר חובבנית של השרים. רובם אינם שולטים בחומר ומגיעים לא מוכנים לדיונים שבהם עליהם לקבל החלטות או להתייחס לנושאים הרגישים ביותר למדינה ולתושביה.
ראש הממשלה נטל לידיו, כמו בנושאים רבים אחרים, חלק מסמכויות הקבינט. יש לחדש את הטעון הבהרה, כי ראש הממשלה איננו המפקד העליון וסמכותו לקבל בעצמו החלטות בנושאי חוץ וביטחון הינה מוגבלת. גימוד הקבינט עלול להיות תקדים מסוכן, המצריך עיגון סמכויותיו בחוק והגבלת כוחו של ראש הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. השבוע הוא הגדיל לעשות כשהחליט כי השרים גלנט ורגב יכהנו כחברים ברוטציה בת שבועיים ואז יהפכו למשקיפים. הכל כדי לעקוף את הנחיות היועמ"ש ולעמוד בתנאי הממשלה הפריטטית.
נראה כי אין גבול לתרגילים שנתניהו רוקח, בהיעדר שר משפטים ולנוכח העובדה שהקבינט לא כונס זה כחודשיים. בנוסף, הקבינט הנוכחי יהא הגדול אי־פעם, ומשחק הכיסאות בתוכו יותר ממטריד ומדאיג. זהו אחד הפורומים הקריטיים ביותר לביטחון ישראל ולמדיניות החוץ שלה, וההתייחסות אליו רחוקה מלהיות מקצועית ורגישה.
עצוב לראות כיצד הפך נתניהו את הוועדה היוקרתית, שאמורה לקבל החלטות של חיים ומוות, לחלק מחגיגת הג'ובים. עצוב לראות כיצד גלנט ורגב, אשר שירתו בתפקידים בכירים בצה"ל, מקבלים את ההחלטה על תפקידם בקבינט ללא תגובה, או אולי יש לומר שבהכנעה. עצוב לראות כיצד השר יובל שטייניץ, מוותיקי חברי הקבינט, מקבל בשקט את מעמדו המשונמך ומפנים את הצבתו כמשקיף.
גם עמדותיו של היועמ"ש לוקות בחוסר עקביות. פעם אחת הוא בוחר בפרשנות מילולית "צרה" של החוק, שלכאורה אינו קובע דרישה לכינוס הקבינט, אלא במקרים מוגדרים. בפעם שנייה הוא נוקט פרשנות רחבה של החוק, ובוחר להתעלם מהפרשנות הפשוטה של מה שמחייב החלטת ממשלה.
אך מדאיגה יותר מהעמדה המשפטית, היא המשמעות הפוליטית־מוסרית של ההחלטות, הרי ריכוז הכוח בידי ראש הממשלה אינו סוגיה טכנית - זו אחת הסוגיות החשובות ביותר במדינת ישראל. חוסר נכונותו של היועמ"ש לעמוד מול כוחו הגובר והולך של ראש הממשלה, מחייב גופים אחרים - פוליטיים, ציבוריים, ומשפטיים - לקיים דיון ציבורי מעמיק במשמעות שינוי זה במשטר החוקתי.
מדינת ישראל נמצאת בתקופה מטלטלת וחסרת יציבות. דחיית מינוי ראש שב"כ, אי־מינויים של שישה שרים בממשלה, תפקוד לקוי של הקבינט וההתנהגות חסרת העכבות של ראש הממשלה צריכים להדאיג את כולנו. ועוד נכונות לנו הפתעות בתחום הפוליטי, החברתי והכלכלי.
עלינו לזעוק, לבקר ולקוות לעתיד טוב יותר. אנו זקוקים לכך, בדחיפות.
הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת CGI למודיעין עסקי