בחודש שעבר החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס לפרופ' עודד גולדרייך על הישגיו בתחום המתמטיקה. בשעתו הבעתי את דעתי שהחלטותיה של ועדה מסוג זה, שנעשו בתום לב, אינן שפיטות והדברים עומדים בעינם. אלא שהפעם מדובר בשר החינוך יואב גלנט, שהחליט למנוע את מתן הפרס מכיוון שגולדרייך הצטרף לקריאה להחרים את אוניברסיטת אריאל. החלטה זו, ככל החלטה מינהלית אחרת, היא עקרונית שפיטה. בג"ץ בחר להחזיר את הנושא לשר החינוך, ואנו ממתינים להמשך.
במקביל, מתנהל כעת מו"מ להרכבת הממשלה, כאשר השאלה היא אם נזכה לממשלת ימין "מלא־מלא" ולהושבת נתניהו על כס המלוכה, או שמא יימצא פתרון אחר. הנושא נראה רחוק מפרשת הפרס של גולדרייך, אך לאמיתו של דבר הנושאים קשורים זה בזה.
בכל הנוגע לנעשה בשטחים, אנו נמצאים זה פרק זמן ארוך תחת שלטון הימין והמתנחלים מלא־מלא. ההשתלטות הישראלית הזוחלת, מהימים שעברו, הגבירה את הקצב, חדלה לזחול והחלה לצעוד בקצב מרשים. מכללת אריאל שבשטחים הפכה לאוניברסיטה ושולבה במערך ההשכלה הגבוהה בארץ. השיפוט בשטחים משתלב יותר ויותר במערכת המשפט הישראלית, ויהודים רעולי פנים תוקפים פלסטינים. ויש גם מי שחובט במקל בפעיל שמאל ויש "תג מחיר" - ואין משטרה ואין כלום.
רבים בתוכנו אדישים לנעשה בשטחים, וזו כנראה גם עמדת המפלגות החרדיות, כל עוד הן מקבלות מעל לחלקן בשלטון מלא־מלא. אולם לאלה שכן מתעניינים בנעשה ביהודה ושומרון הדברים נראים אחרת. אני מעריך שלפחות מחצית מהציבור העוקב אחר הנעשה משוכנע שהמצב בשטחים בלתי נסבל. הוא מתקשה להשלים עם הנעשה בהם על ידי מדינת ישראל ותחת חסותה, וחש חוסר אונים. אני רואה עצמי שייך לקבוצה זו. ועם זאת אני מתנגד לחרם על אוניברסיטת אריאל, מוריה ותלמידיה (שחלק מהם מצא עצמו במסגרת זו לאחר שלא נמצאה לו מסגרת מתאימה אחרת בגבולות המדינה). אבל לא אתמוך בחרם על מי שעשה זאת, בנידויו, או בהענשתו.
מנקודת ראות הימין השולט, התמונה היא אחרת. דרישתו היא לא רק לשלוט על ישראל ולהשתלט על השטחים, אלא גם לגרום לנו שנאהב את התוצאה ונתפעל ממעשיו. לשם כך מעבירים את חוק ההסדרה (שנפסל בבג"ץ), ואת חוק החרם שבו הופכים את ישראל ואת השטחים לחטיבה אחת. אני מאמין שחוק האוסר השתתפות בחרם על ישראל מקובל על מרבית אזרחי המדינה. אולם לחוק זה, "חוק החרם", צורפו גם השטחים המוחזקים, שבעיני הימין דינם כדין מדינת ישראל, כך שחרם על השטחים ותוצרתם דינו כדין חרם על ישראל. אבל זו איננה עמדתם של חלקים נרחבים בציבור, המתייחסים בהבנה לעמדה הנאבקת בנעשה בשטחים. אפשר לחוקק חוקים, אבל אי אפשר באמצעותם לשכנע בצדקת הדרך.
רעיון עוועים
נזק נוסף ללכידות בישראל נגרם על ידי חוק הלאום המיותר, שנועד כנראה לשמש תשובה לפסיקה לא מוצלחת של בית המשפט העליון, למשל הפסיקה שאפשרה לעזמי בשארה להתמודד בבחירות לכנסת. אבל חוק הלאום איננו מתקן פסיקה שגויה זו ורק מגביר את הפלגנות, פוגע בבני בריתנו הדרוזים, בציבור הערבי ומערער שלא לצורך את מעמד השפה הערבית.
גורם נוסף לפילוג החריף בתוכנו נוגע לכהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה. דומה שחומרתו של פילוג זה מאפילה כרגע אפילו על הפילוג בעניין השטחים. יש לנתניהו מספר מרשים של תומכים, והוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. אבל רוב תושבי ישראל מתנגדים להמשך כהונתו (ראוי לזכור שלפני הבחירות הכריזה גם מפלגת ימינה, בראשותו של נפתלי בנט, שהגיע הזמן להחליף את ההנהגה). ההתנגדות החריפה לנתניהו איננה רק התנגדות לשמה. יריביו סבורים שהמשך כהונתו הרסני למדינה ומסוכן לדמוקרטיה. אנו חווים אירועים שמעולם לא הכרנו בעבר, ובהם מדינה המתנהלת זה שנתיים ללא תקציב, קבינט ביטחוני שבקושי מתכנס, ממשלה ללא שר משפטים, כנסת שאיננה מתפקדת, אירועים ממלכתיים שהופכים למחזות פולחניים, והתפארות באירועים ביטחוניים שהשתיקה יפה להם.
אני חושש שלא ניתן כיום להגיע לאחדות בעם, אבל הכרחי להנמיך את חומות האיבה והיריבות. הייתה לנתניהו הזדמנות פז לעשות זאת. הוא עמד בראש ממשלה שהיא כמעט ממשלת אחדות לאומית – הליכוד עם כחול לבן. במקום לנצל ממשלה זו לאיחוי הקרעים, בחר נתניהו לעשות ההפך, למנוע מבני גנץ את הרוטציה, ולו במחיר הכבד של אי־העברת תקציב ושיבוש הניהול התקין של המדינה. כך, במקום לאחד, חיזק נתניהו את מעמדו כמפלג הלאומי.
כאמור, לא ניתן להעלים את המחלוקות, אבל ניתן להנמיך את הלהבות. צריך לעשות זאת בנושאים משניים, דוגמת הענקת פרס ישראל לגולדרייך. הליכוד מספיק איתנה כדי להכיל אפשרות זו, להעניק לגולדרייך את הפרס שהוא ראוי לו ולחסוך את החמרת הקרע. אבל בעיקר יש לעשות זאת בנושא המרכזי – הקמת הממשלה. ממשלת ימין "מלא־מלא" איננה תשובה. היא רק תחריף את הקרעים ואת המאבקים הפנימיים. קואליציה המורכבת ממפלגות ימניות (ימינה ותקווה חדשה), שיותירו את נתניהו מחוץ לשלטון, יחד עם מפלגות המרכז והשמאל, תהווה צעד בכיוון הנכון.
לבסוף, הרעיון לבחור בנתניהו לנשיא המדינה כדי לשחררו ממשפטו הוא רעיון עוועים, שלא יכול היה לבוא לעולם במדינה נורמלית, והעלאתו כשלעצמה מלמדת על אובדן הממלכתיות ועל התערערות מוסדות השלטון. ואם לא די בכך, צץ כעת רעיון מופרך נוסף – בחירות ישירות לראשות הממשלה. שכחו שרעיון זה היה כרוך בכך שאדם לא יוכל לכהן בראשות הממשלה יותר משתי קדנציות, כך שאם מנהיגים בחירות ישירות - אין מקום לכך שנתניהו יתמודד, שלא לדבר על כך שהוא נמצא בעיצומו של משפט פלילי.
ההמצאה החדשה הזו היא המשך המגמה לאחוז בשלטון בציפורניים, אף אם בדרך ייהרסו כל מוסדות המדינה. העיקר להמשיך לשלוט ולו על עיי חורבות. כדאי להזכיר שחילופי שלטון הם נשמת אפה של הדמוקרטיה, כמו גם חובתם של השליטים הנוכחיים לאפשר את העברת שלטונם ולהשלים עם אובדן השלטון. מבחנה של הדמוקרטיה הישראלית הוא ביכולת לבצע חילופים כאלה, שהגיע זמנם.
מנגד, מעולם לא תמכתי במרדפים שהתנהלו אחרי מנהיגי המדינה, לא פעם על עניינים שבמדינות אחרות לא היו עילה למשפט כלל. בעניין הנוכחי, לא הייתי מתנגד למתן חנינה לנתניהו תמורת פרישה מהפוליטיקה.
הכותב הוא פרופ' למשפטים (בדימוס), חתן פרס ישראל לחקר המשפט ולשעבר שר המשפטים
[email protected]