הגוזלים שלי עזבו את הקן. כלומר, עוד לא ממש, כי קצת כמו המערכון ההוא על היונים של מוריס, שהיו מחרבנות על הכביסה של שרה (אם להמשיך את הדימוי על בעלי הכנף), הם "עפים וחוזרות": בת ה־26, למשל, כבר מזמן לא בבית. למעשה, למעט תקופות קצרצרות בין פרק לפרק, הרי שהיא מחוץ לבית כבר מאז הגיוס, עוד מעט שמונה שנים.
בן ה־22, שהשתחרר מצה"ל היישר לגל השני של הקורונה - הודיע לנו השבוע שסגר על דירה עם חברים־שותפים, שממנה יהרהר (או ככה לפחות הוא מבטיח) מה הוא רוצה ללמוד. רק הקטנה, כמעט 16, היא עדיין דיירת מוגנת בביתי, אם כי היא כבר בגיל שבו מגיעים הביתה רק לישון, להחליף בגדים ולהתקלח - בין מבחן בגרות לצופים או בין חוג לחברים.
במשך שנים הייתי בטוח שזה יהיה הזמן שלי לעצמי: שקט, שלווה, ישיבה על הכורסה עם ספר ביד או צריכת טלוויזיה שאינה מוכתבת על ידי דעת הקהל הביתי. אולי משום כך נדהמתי לגלות שהצ'ופר האמיתי באבהות (שהייתה) צעירה הוא דווקא היכולת לבלות שעות ארוכות בעבודה, כלומר - מבחירה ולא מתוך רצון כן להתחמק ממקלחות והשכבות.
לאחרונה עשיתי כמה שינויים בקריירה שלי. מפרסומת לחיים הטובים של ההוא שמצליח להתפרנס אף שהוא מגיע לפחות שלוש פעמים בשבוע באמצע היום לים ולדרינק של צהריים עם החברים, הפכתי למי שנכנס למשרד בשמונה בבוקר, רק כדי לא לעזוב אותו לפני שמונה בערב.
אני מוקף בחברים שחלקם התמסדו בגיל מאוחר ואחרים שפתחו פרק ב' עם בת זוג צעירה בהרבה מזו שכיכבה בפרק א'. כלומר, בימים שבהם הפגישות עם ילדיי הולכות ומצטמצמות להתכנסות המשפחתית סביב שולחן השבת, הם עדיין בשגרת המסיבות בגן, הטקסים בבית הספר ובסופי השבוע שבהם "עושים משהו" עם הילדים. שהרי עם ילדים אי אפשר להעביר את השבת בבטלה מבורכת, מוכרחים "לעשות משהו", כמו שאמרה להם הגברת פרק ב' כשהקיצו מחלום יפה על הרומן איתה, כשהיו עוד בפרק א', היישר אל הסיוט שנקרא "שבת בבוקר עם ילדים" אי־שם בשעה 6:30.
אם למישהו זה נשמע כמו התנשאות של מי שהתרבה בגיל צעיר ועתה קוטף את הדיבידנד, אז ממש לא. גם בלי לנסות להכריע בשאלה "מה עדיף?", קל לראות את היתרונות והחסרונות של כל מסלול: לקראת גיל 30, כשרוב חבריי עדיין הקדישו את הבילוי השבועי שלנו לשתייה, סמים ובנות זוג שהכירו רק לפני שעה, אני הייתי נשען על הבר כדי לא ליפול מרוב עייפות, וכשהם המשיכו את הבילוי במועדונים שמוטב שלא לדעת מה קורה בשירותים שלהם, אני כבר הייתי משרך את דרכי הביתה, לתנומה קצרה בטרם אשכים עם הצאצאים, בשעות שבהן היה מסתיים הלילה של חבריי.
בחלק מהזמן קינאתי (מודה). בחלק אחר שלו, חשבתי רק: "חכו, חכו...", עד שגיליתי שהבוקר שבו אתה כבר לא חייב להתעורר עם הנץ החמה בגלל הילדים, הוא גם הבוקר שבו אתה לא מסוגל לישון יותר אחרי שש, אחרת יכאב לך הגב. אני לא מתעלם מהיתרון המסוים שנובע מאבהות מאוחרת. היא משאירה אותך צעיר: בגיל שבו כבר רוב החברים שלך דנים בכובד ראש בהליכים רפואיים, אתה עדיין מתחבט בשאלה הרת הגורל מה לקנות לגננת בסוף השנה, או מה להביא ליום ההולדת של נמרוד הבת.
מוזר לחשוב על זה, אבל כשדמיינתי את עצמי מתבגר אל תוך שגרה נטולת דאגה לילדים (כלומר אני ממשיך לדאוג להם מאוד, אבל כבר לא צריך להאכיל אותם, לקחת אותם לחוגים במתנ"ס או לעשות להם אמבטיה), חשבתי על המון דברים: בלאדי מרי ב־11 בבוקר, טראק מחודש בנפאל - 30 שנה אחרי הסיבוב המקורי, או פונדק קטן ברמת הגולן, עם מעשנת בשר, גינת ירק ולפחות ארבעה כלבים. לא חשבתי שאבחר - בשתי ידיים ממש - באופציה של בילוי ימים ארוכים מול צג המחשב במחשבה על פיתוח עסקי ויצירת תוכן מקורי. בטח שלא דמיינתי (אף על פי שאם תשאלו אותי, אני מבטיח להכחיש) עד כמה טעימה יכולה להיות בירה שהצלחתי "לגנוב" בדרך הביתה מהעבודה, אף (או שמא בגלל?) שוויתרתי למענה על חצי שעה בבריכה.
50, הגיל שחציתי לפני שנה ומשהו, כשכמעט כל חבריי קרובים לשני עבריו, מביא עמו לא מעט מחשבות: על בריאות, על זוגיות, על הפרק האחרון בחיים המקצועיים ועל הגיל השלישי, אפרופו פרידה הדרגתית - כואבת אך טבעית - מדור ההורים. אצלי הביא הגיל הזה דווקא את הדבר שממנו הקפדתי להימנע לאורך כל חיי: קריירה. הייתי רוצה להגיד שכל זה הוא תולדה של תכנון מוקפד וראיית הנולד, אבל מאחר שאין סודות בינינו, אודה ולא אבוש: אשכרה לא ראיתי את זה בא.