התודעה האנושית מתעתעת לעתים. תחשבו איפה היינו מבחינה תודעתית בינואר 2020 - עוד סירבנו להאמין שמישהו תכף ישים אותנו בבידוד או יטיל עלינו עוצר ונציית בלי להניד עפעף. כדי להשיג תחושת ודאות שתאפשר תפקוד יומיומי, אנשים לפעמים מספרים לעצמם סיפור שאינו אמיתי, אבל ניתן להכלה. גם עכשיו נדמה לנו ששום דבר קיצוני לא יקרה כתוצאה מהטרלול שמתרחש פה תחת הכסות של מאבק פוליטי לגיטימי. אבל מתוך הכאוס, שכבר הפך לסטטוס קוו, אין לדעת מה יהיו התוצאות, וכמה מהר נסתגל למציאות חדשה, שכרגע נדמה לנו שאין מצב שהיא יכולה לקרות.
כמה מאזרחי ישראל מסוגלים לעמוד בקצב הדרמות היומיומיות בממשלה ובכנסת, או לעקוב אחרי ההשלכות והמשמעויות? צריך להיות בעל עצבי ברזל ופרשן פוליטי במשרה מלאה, ולכן רבים מעדיפים להפעיל את מנגנון ההגנה של הכחשה או של תגובות אוטומטיות. זה מייצר אשליית ביטחון מסוימת, במיוחד אם יש סביבך קבוצה של עוד אנשים שנוהגים כמוך.
הבעיה היא שמנגנוני ההגנה האלו מובילים לניתוח לא נכון של המצב, ומשם להרבה תסכול. אנשי ימין מסוימים, למשל, מאוד כועסים נוכח "האגו של נפתלי בנט וגדעון סער". כאילו הכל באשמתם. לפי ההיגיון של אנשי הימין הללו, מרבית המדינה הצביעה למפלגות ימין, אז בנט וסער צריכים למחול על כבודם ולהיכנס לממשלה תחת נתניהו. מה הבעיה בכלל?
אבל מי שחושב כך בוחר להתכחש לכל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות. ההיגיון הבריא הזה היה תקף בבחירות הראשונות באפריל 2019, אבל זוהי מהות הבעיה - שהוא איננו עמנו עוד. מאז סיימנו שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה והוחלט על ממשלת אחדות, רק שלליכוד לא הייתה כוונה אמיתית לקיים אותה. לכן הושאר פתח מילוט בהסכם הקואליציוני, ולאחר שבליכוד עמדו על כך שבהסכם ייכלל תקציב דו־שנתי - סירבו להעביר אותו - והלוך הלכה הממשלה. הרי איך בכלל הגענו למערכת בחירות רביעית? ולמה בכלל הקים סער מפלגה, אם לא עבור הבטחה אחת ויחידה - לשים קץ לשלטון הכאוטי של נתניהו?
הבעיה אינה "האגו של נפתלי וגדעון". הבעיה היא שניהול המדינה הפך לקרקס, שבמסגרתו מוצע תפקיד ראש הממשלה לבובות שלא ינהלו את המדינה בפועל, והכי חשוב - לא יגורו בבית ברחוב בלפור. עם האגו של בנט וסער אפשר להסתדר. אבל איך אפשר להסתדר עם אדם שסוחר בסמלים הממלכתיים של המדינה אחרי שהוכיח שחתימתו אינה שווה דבר, כי משמעותה היחידה היא שהוא קימבן איזה שטיק שהצד השני טרם קלט?
השבוע הוא הגדיל לעשות וערך הצבעת ממשלה מנוגדת לחוק שהוא עצמו חוקק אך לפני שנה, תוך התעלמות מאזהרתו של היועץ המשפטי לממשלה. למחרת, כשראה שהריקושטים חזקים מדי, עשה סיבוב פרסה. אבל ככה זה מתנהל כל הזמן. זה לא האגו שלהם. זו העובדה שאי אפשר לעשות דיל עם אדם שאין יכולת לסמוך על שום מילה שלו. כל האשראי שלו נגמר.
מנהיג נטול גבולות
האמת היא שאנחנו במחוזות הטירוף. לא קל להכיל מצב כזה, וזו הסיבה שקצת יותר מדי אנשים מתעלמים או מכחישים. לרגעים אנשי השלטון מדברים בממלכתיות מעושה, כדי לתת תחושה מזויפת של שליטה או שפיות, אבל מה שקורה פה הוא הזיה. כל התפתחות היא אפשרית, אם לא נתאפס במהרה.
ההתכחשות למצב האמיתי קיימת לא רק בקרב מצדדי הליכוד. גם במרצ ובעבודה מתנהלים כאילו אנחנו באפריל 2019. ח"כ אמילי מואטי התפייטה השבוע מעל בימת הכנסת וזכתה למחמאות על הרגישות החברתית. ח"כ ניצן הורוביץ מדבר על פונדקאות. ח״כ מרב מיכאלי,
הפמיניסטית האולטימטיבית, התקוממה נגד התפיסה הגברית שלפיה בנט יהיה ראש ממשלה עם 7 מנדטים, ואילו היא תצטרך להסתפק בתיקים שוליים עם אותה כמות מנדטים. מרוב פמיניזם, היא מיד שכרה את שירותיו של גבר (רונן צור) שינהל עבורה את המשא ומתן.
אז חברות וחברים יקרים, עם כל הכבוד לאג'נדה שלכם, ויש כבוד, נראה שפספסתן ופספסתם את הפואנטה. אין לאף אחד מאיתנו את הפריבילגיה להתעסק בדברים כאלה עכשיו. לגוש ה־61 יש כרגע מטרה אחת בלבד: לעצור את הטירוף. את כל שאר הכמיהות, לגיטימיות וצודקות ככל שיהיו, צריך לשים עכשיו בצד.
במופע שבירת החוקים שזכינו לו השבוע סביב שולחן הממשלה, נתניהו הוכיח בפעם המי יודע כמה שכבר אין לו גבולות פנימיים, רק חיצוניים. גם את הגבולות החיצוניים הוא מאתגר כל הזמן - הרי חציית גבולות היא תהליך שקורה לאט, צעד אחר צעד, לא בבת אחת. אילו מישהו היה שולף את המופע הזה בפתאומיות לפני שש שנים, אף אחד לא היה מצליח להכיל את האירוע. היום, אחרי התהליך האטי שכולנו עוברים בשנים האחרונות, יש מספיק אנשים שהתרגלו ונדמה להם שזו רק עוד תקרית חריגה קטנה שצריך להכיל. אם לא יעצרו אותו מבחוץ, אין לדעת לאן נגיע עם התהליך הזה. כל תסריט הוא אפשרי.
הדרך היחידה להציב את הגבול החיצוני האולטימטיבי היא להקים ממשלה בלעדיו. זהו האתגר של חברי גוש השינוי, או כמו שאומרים: You have one job. אם חברי גוש השינוי יתחילו להתפזר על יותר מדי מטרות, הם יפספסו את שעת הכושר הזו ואת כל המהות ההיסטורית של תפקידם.
במילים פשוטות - מי שלא מבין שצריך פשוט לעצור את הטירוף ומהר, הוא חלק מהבעיה.
מרגע היוודע תוצאות הבחירות האופציות היו ברורות: ממשלת נתניהו שכוללת את סמוטריץ' ועבאס; ממשלת שינוי; או בחירות חמישיות. ממשלת השינוי, כשמה כן היא - הדבר היחיד שעליה לשאוף אליו הוא שינוי המצב הקיים. לכן אין טעם לחלום שהיא תחזיק מעמד יותר משנה וחצי, ומתוך כך - גם אין הרבה טעם לדבר על רוטציה. הממשלה הזו תצטרך להעביר תקציב, לנהל את משרדי הממשלה מתוך מדיניות אזרחית־כלכלית של יציאה מקורונה, ולשים את כל שאר השאיפות הגרנדיוזיות בצד.
לא יהיו פה שום מהפכות בשנתיים הקרובות - לא מדיניות, לא פמיניסטיות, לא חברתיות. התסריט הטוב הוא לשנות את חוקי הממשל כדי להגביל קדנציות ולהגביל את יכולת התחמונים הפוליטיים שמאפשרים לבעוט שוב ושוב במדינה כאילו הייתה כדורגל. זהו זה. או אז נוכל לצאת לבחירות חדשות ולעידן חדש שמכבד את סדרי השלטון. לשכוח מהטירוף, להנמיך את הלהבות. כל שאר התסריטים הם לא באמת אפשריים או שהם שייכים לז'אנר האימה. תניחו להם ותקימו כבר ממשלה.