איש אחד שר לי, רק לי, בתוך החדר. גבר במיטב שנותיו. הקול שלו חרוך, מעושן, והוא ממלא את החלל הקטן שלי במלנכוליה. אבל אפשר לשמוע דרכו גם את החיוך. יש לנו יחד שורשים עמוקים בזמן. מאז שעמדתי על דעתי בעצם. נפגשנו בפארקים ענקיים ובאולמות קטנים. ברגעי שמחה ובעתות שפל. בעמדת שמירה אפופת ייאוש בטירונות, ובלילות מדורה של התעלות רוח בטיול הגדול. והוא תמיד היה לי מורה.
בשנים האחרונות נפגשנו פחות. התדר שובש, החוג צומצם. לפעמים חזרתי לאולמות, לבדוק מה שלומו. והרגשתי שככל שיש לו פחות מה להגיד, כך הוא צועק אותו יותר. אבל ידעתי שזה לא הסוף. שלמורה שלי, לאהבת נעוריי, יש עוד הרבה מה לספר לי. ושהוא יספר אותו בשקט.
ועכשיו, עכשיו אנחנו שנינו בחדר. שוב. ושלום חנוך חוזר לשיר היישר אל תוך הלב שלי. בלי פערי תיווך של הפקה מוזיקלית מנופחת, ניסיון להגיד משהו “חשוב" או להוכיח מי כאן המלך. פשוט, שר את עצמו. פשוט. כי “חיים זה פשוט, זה רואים מכאן. עננים אדום, כל היתר זמן" (“הרצל לילנבלום").
הכנות שלו מטלטלת. כמעט מביכה. הוא מספר לי על החרדות הכי עמוקות שלו. על פחד המוות. “תיסע לאט או שתיסע מהר, יום בהיר אחד לא תתעורר" (“הזמן עובר"). ודרך אותו משפט מפזר זרעי געגוע לחברו הוותיק שכבר איננו אריק איינשטיין, וממשיך ב"הונחה האבן לא תוכל לחזור, העגלה נוסעת אין עצור", בהתרפקות על עוד אהבה שנגנזה, מאיר אריאל. בתוך עגלת המוות מונחת גם אמא שלו, בשיר מופתי שמשלב סרקזם מחויך עם גרון חנוק. “אז מתי תבוא קצת הביתה לא רק לכמה שעות. זה לא בכי, מה פתאום בכי, שלום. הרי אין לי בכלל דמעות" (“שלום").
המורה שלי מתגעגע. והוא גם כועס ונוקב, כמו שתמיד ידע להיות. בגלל אלימות, חוסר צדק, עוולות חברתיות. “קודם קיצצו במשכורת, עכשיו מוכרחים לפטר. אנחנו אוהבים אותך הם אומרים, ותמיד נאהב חבר. 25 שנה אני עובד פה במפעל. עד היום הייתי גבר, ממחר אני מובטל" (“25 שנה").
אבל הוא גם אוהב. ודלוק על החיים. ומלא תשוקה. “בואי איתי למים, עם הג׳וינט ועם היין. קיבלנו עוד יומיים לקרוע את ים סוף" (“לקרוע את ים סוף" היפהפה). ועדיין מתרגש כמו ילד מכל קרן שמש מאוחרת. ומהנוף הארץ ישראלי שתמיד כה היטיב לתאר. “קרני השמש והגשם צבעו קשת על צלע הר. רציתי לצלם מכל זווית שרק אפשר. איך הרוח מתרגשת מול הנוף שנעצר. קרני השמש והגשם צבעו קשת על צלע הר" (“קרני השמש והגשם" היפהפה עוד יותר).
ברקע, בשקט־בשקט, מצטרפים שני השותפים לעיבודים ולהפקה המוזיקלית, וגם לנגינה. משה לוי עם קלידי הקסם ואלי מגן עם הקונטרבס הטוב והמיטיב. מגן גם שר עם שלום ב"מכאן עד הקצה", ארבע דקות ו־13 שניות של צמרמורת. ואז חוברים גם תמיר מוסקט בתופים ובהפקה המוזיקלית, ורומי חנוך על הקולות. והכל ארוז בעטיפה מהממת של ממש, שעיצבה ליאורה זמלמן.
“הרצל לילנבלום", אלבום האולפן ה־14 של שלום חנוך, הוא בשבילי המפגש הכי אינטימי והכי מרגש איתו מאז האלבום “ערב ערב" שיצא ב־1997. זו הייתה המתנה ארוכה־ארוכה, שהבליחו דרכה גם שירים נפלאים ששולבו באלבומים השונים ששלום הוציא מאז. אבל כיצירה כוללת, אני מרגיש ששלום חנוך בא הביתה - אליי הביתה - אחרי עידנים. ולא רק אליי. האלבום הזה מתנשא כמגדלור בתוך עידן מוזיקלי שחלק גדול מדי מגיבוריו מתבססים על גימיקים וסיפוקים מיידיים. הוא לא מנסה למצוא חן. אין בו אף להיט פוטנציאלי, ואפילו לא נעשה ניסיון לשגר סינגלים מתוכו לרדיו. הכוח הכי גדול שלו הוא האמת. לא אמת גלובלית, מוחלטת, אלא האמת הפרטית של יוצרו. אמת שמוגשת באופן הכי ישיר, בלי להתייפייף או לנסות להוכיח.
על הסכין
- הלב נשבר ממראות הזוועה של האסון במירון. ויוצא אל אחינו החרדים, שאיבדו את כל עולמם על ההר. ועדיין, חייבים לומר. לצד האחריות של כל הגורמים הרשמיים, יש גם אחריות אישית. ומגוחך להוסיף ולהתייחס אל החרדים כאל תינוקות חסרי ישע, נעדרי שיקול דעת, שרק נגררים בעקבות מנהיגיהם אל התופת. גם אצלם חייב להגיע חשבון נפש נוקב.
- כשהאסון במירון התרחש, הייתי באילת בעיצומו של פסטיבל הגיטרה. מיד עלתה השאלה, המורכבת, האם יש להמשיך אותו או לא. הוחלט שלא להפסיק, לאור ההשקעה האדירה באירוע שנתפר חודשים מראש, ובייחוד על רקע שנת הקורונה שהשביתה לחלוטין את עולם המוזיקה. אני חושב שזו הייתה ההחלטה הנכונה.
- ועדיין, בעודי צופה בהופעה מתוקה של דני סנדרסון המארח את שלומי ברכה, דמיינתי לרגע את המצב ההפוך. אסון כבד מתרחש בצד החילוני של המדינה, ובאותו ערב ממש נערכת שמחה חרדית המונית. אתם יכולים לדמיין לבד את הסיקור התקשורתי הזועם, ואת התסיסה ברשתות החברתיות. אולי האסון הזה ייתן לנו לפחות פרופורציות.