פקקים בלתי נסבלים בכבישים, חיים שעברו מאפס ל־250 קמ"ש בשנייה, אי אפשר למצוא מקום פנוי במסעדה בלי להזמין שבועיים מראש, שלא לדבר על הברים ואפילו על סתם טיול בטבע. תשכחו מפיקניק בשבת, מצימר בשבועות, גם אם תצאו לסיני, סביר להניח שתיאלצו להיתקע שעות במעבר הגבול בלי שאיש ייתן לכם מענה. לימבו בין מדינות, בין גיהינום לגן עדן רק כי אף אחד לא חשב על כל התרחישים. כרגיל, אנחנו טובים בהנחיות, אבל לא ביישומן.
בגילי הצעיר יחסית, זה שלא ידע את גבורת ישראל במלחמות הקיום שלה, לא ברור לי איך מדינת הסמוך הצליחה לשרוד 73 שנה תחת איום בלתי פוסק, כנראה שהיה לנו מזל של מתחילים. כך או כך, במדינת הסמוך כבר אין על מי לסמוך. כבר לא מספיק להתריע מראש על סכנות מוות, גם אם יש מי ששומע, אין מי שמתייחס. בוועדות חקירה ננוחם, חוץ ממשפחותיהם של 45 הנספים, ששום אחריות לא תחזיר להן את היקר מכל.
עזבו את העובדה שהספונטניות הלכה. הכל פקוק, סתום ועמוס. יש בישראל יותר מדי אנשים ממה שהמדינה הזו מסוגלת לשאת. קצת כמו מערכת הניקוז שלנו שלא מסוגלת להכיל יותר מדי גשמים. אז נתב"ג אומנם פתוח, אבל העולם סגור. זה לא מפריע לאנשים שרק רוצים לברוח מפה, לצאת לאן שאפשר כדי להתאוורר.
יש לי חבר שהחליט מהיום למחר שהוא טס לקפריסין, אף על פי שידע שהמדינה עומדת להיכנס לסגר של שבועיים כדי להכין את עצמה למתקפת התיירים של הקיץ. "לא מעניין אותי", הוא אמר כששאלתי אם הוא מוכן לכך שכל הברים והמסעדות יהיו סגורים אחרי שמונה בערב. הוא מצדו מעדיף לשלם על סגר במדינה אחרת, רק להיות קצת בשקט. פה הוא כבר לא מסוגל לשבת בשום מקום. עמוס לו והוא חייב לנקות את הראש מהרעש.
הוא לא היחיד. לאף אחד לא נעים לומר זאת בקול רם, אבל משהו בשקט של השנה החולפת מתחיל להיות חסר בחיים החדשים שלנו עכשיו. אולי כי לא באמת חזרנו לשגרה שהכרנו לפני כן, לקחנו אותה צעד אחד קדימה, משגרה לשגרת טורבו כמעט בכל מובן. יכול להיות שאנחנו בפוסט־טראומה ומבינים שיכולים לסגור עלינו שוב את הכל, מה שאולי יכול להסביר את ההתנפלות על כל מה שניסינו להיגמל ממנו ורק הקורונה הצליחה לגמול אותנו בלית ברירה. מנגד, אולי האנושות המודרנית לא באמת בנויה למינימליזם בעולם של שפע, לחסכנות במשאבים ביקום בזבזני, בשקט פנימי בזמן שהכל מסביב מרעיש בלי סוף.
הרבה אנשים שאני מכירה מייחלים לאחרונה בסתר לבם לאיזה סגר קטן של כמה ימים, הם מודים בכך רק בפני מי שנראה להם שותף לתחושות, כי אנחנו לא חיים בעת שאפשר לפזר בה בחופשיות דעות לא פופולריות. לכן הם ממהרים לסייג שזה חלילה לא יהיה משהו שיפגע למישהו בפרנסה. אף אחד לא רוצה לחיות בשיתוק ובחוסר ודאות, אבל עוד יום כיפור קטן כזה אחת לרבעון לא הרג אף אחד. גם החילונים הגמורים ביותר מודים בכל צאת כיפור, ברגע שרעש האופנוע הראשון חורך את הכביש, שהיום הזה הוא באמת מיוחד לישראלים.
עוד מעט החגים נגמרים, עד ספטמבר. אפילו עבורי שגרה ארוכה בקצב החדש הזה של החיים העכבריים היא מפחידה. באמת שניסיתי לחזור לנסוע על כביש חיי במהירות סבירה. הבטחתי לעצמי שלא אבזבז יותר זמן מיותר על שטויות, מריבות, פקקים ורדיפה אחרי דברים שאני לא באמת צריכה. איכשהו, זה לא כל כך עובד לי. מבט קטן בחיובי האשראי של החודש האחרון מראה שאני טיפוס נגרר, שפומו הוא חלק בלתי נפרד מהמחיר של חיים במאה ה־21. בגלל הסגר השלישי עליתי שני קילו ואין לי בגדים, אז קניתי חדשים, מצד שני אין לי לאן ללכת בהם, כי אין מקום במסעדות עד יולי, ואולי טוב שכך.
אני לא לבד. השבוע ניסיתי לקבוע פגישת עבודה לא הרת גורל בזום, כזו שהייתה חוסכת לשני הצדדים זמן רב מיותר בפקקים. אך הצד השני, שחזר כל כולו לשגרת טורבו, התעקש שנחוץ לשבת פנים אל פנים. אז נפגשנו לחצי שעה, אחרי שכל אחד מאיתנו כילה שעה וחצי מחייו על כביש, ו־40 דקות נוספות על חיפוש חנייה. בסוף אמרנו זה לזה שהפגישה הפרונטלית הייתה מיותרת, ומה רע במסך מחשב. אבל כמובן שלמחרת שכחנו מזה. כי צריך לצאת אם כולם יוצאים.
אבא שלי תמיד אמר לי כשהייתי ילדה, היזהרי במה שאת מבקשת. אז בניגוד לכמה מחבריי אני לא אבקש סופ"ש בידוד ובטח שלא סגר קטן רק כי אני לא מצליחה ללכת נגד הזרם ולהרגיע בעצמי את המרוץ. ההצלחות הגדולות בחיים באות מהחלטה אמיתית ולא כשהן ברירת מחדל.