המהומות בשייח' ג'ראח תפסו אותי השבוע באמצע צפייה בסדרה החדשה והדי מוצלחת "הסודות של איסטאון" (HBO) עם קייט ווינסלט. הסדרה מספרת על עיירה קטנה ומרוחקת שהתבצע בה רצח מסתורי, שאותו מנסה לפענח החוקרת, שחייה האישיים מתפוררים. כבר בפרק השלישי - זהירות ספוילר - מפקד המשטרה המקומית מבקש ממנה את התג והאקדח - סוף הספוילר.

חשבתי, אולי כבר נגמרו כל הסיפורים כולם. כלומר, כל הסדרות צולמו, כל העלילות האפשריות נטוו, ואין טעם להתחיל לצפות בסדרה חדשה שכבר ראיתי כמוה. אני תוהה איך יוצרי הסדרה חשבו דווקא על סיפור שכבר סופר בעבר, וכמה מקורית ורעננה יכולה להיות סדרה על חקירת רצח שמטלטלת עיירה נידחת. זה אולי מזעזע את התושבים, אבל לא אותנו, הצופים המותשים.

מאז מי רצח את לורה פאלמר ב"טווין פיקס" ועד "הגשר" השוודית־דנית, ראינו את אותו סיפור שוב ושוב ושוב ושוב. שוב עיירה, שוב רצח, שוב חוקרת עצובה ונחושה, שמערבבת את האישי עם המקצועי, מפוטרת אך ממשיכה בחקירה.  

בדומה לזה, גם המראות בטלוויזיה נראים ממוחזרים. מה שהיה בעבר במנהרות הכותל שב במזרח ירושלים, ומה שהתחיל בשער שכם, חוזר אלינו בהר הבית. ערבוביית הרמדאן עם יום ירושלים, מצעד הדגלים ועיד אל־פיטר מתנקזת לטירוף על סף פיצוץ. כמו במערב, גם בירושלים אין כל חדש.

בתעשיית הסרטים והסדרות יש בערך שישה נרטיבים, שאחרי שטוחנים אותם עד דק מתחילים לטחון אותם שוב. כמו סיפורו של חוקר משטרה צעיר שמתלווה לחוקר ותיק וחסר סבלנות שנמצא על סף פרישה. ודווקא הוא, הצעיר, מצליח לעלות על ראיה פורנזית שהוותיק טרם חשב עליה. יחד הם יושבים בניידת כל הלילה ואוכלים דונאטס. ראינו, שמענו, ואיך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.

ויש לי גם בשורות לזוג צעיר עם ילד שמגיעים לבית חדש, והגברת מחליטה לרדת באמצע הלילה למרתף כשבעלה לא בבית, כי נראה לה שיש שם ארגז ישן עם פריט מעניין. תוך כדי כך היא מגלה שהמנורה נשרפה, והיא ניגשת למטבח להביא משם פנס, ואז חלון המטבח נטרק מהרוחות בחוץ. היא נבהלת, אבל בכל זאת ממשיכה במסעה למטה. מניסיון העבר, היא כבר לא תמשיך איתנו לפרק 2.

הסופר הרלן קובן חתם על הפקת 14 סדרות מהספרים שלו. רק עכשיו עלתה "התמימים" הספרדית, שמזכירה את "היער" הפולנית ו"אדם זר" הבריטית. כולן נטפליקסיות, ולא מאוד רחוקות מ"מי רצח את שרה?". ראינו, שמענו, הלאה.

הנה כמה תקצירים למספר סדרות חדשות: לאס וגאס נופלת קורבן למתקפת זומבים. אישה רוקמת קשר עם אסיר נידון למוות, ומנסה להוכיח שהוא חף מפשע. נער עם עתיד מבטיח נקלע לשוד שמסתיים ברצח. מעניין? אולי. הרגשה שראיתם את זה כבר? לגמרי.

וכן, זה תמיד מרגש לראות זוג צעיר בתחילת הקשר. כמובן שהקשר בלתי אפשרי, משום שהיא עשירה והוא עני, או שהיא נאמנה והוא מקבל טלפון מהאקסית שמזכירה לו את העבר הקסום שלהם יחד. הוא מתנער ממנה, אבל המחשבה לא נותנת לו מנוח, ולכן הוא הולך אליה לעוד לילה אחד אחרון, אבל הוא כבר חוזר שונה, ואהובתו הנוכחית חשה שמשהו אינו כשורה, והיא מבקשת ממנו לעזוב את הבית.

בשביל מה מועסקים בענף הטלוויזיה אלפי אנשי תוכן ומושקעים מיליארדי דולרים אם אותם סיפורים חוזרים על עצמם? אין שום סיפור אחר בעולם שאינו רצח, בגידה או אהבה חדשה?

הבריחה מהמציאות, כמו המציאות עצמה, היא לולאה בלתי נגמרת. החדשות המשודרות לאורך יום שלם בטלוויזיה נראות ישנות מתמיד. מחדל שלא נחקר, בחירות, מנדט, הרכבת ממשלה, מחאות, הפגנות, הרכבת עוד ממשלה, משבר קואליציוני, מהומות, מחדלים לא נחקרים, פירוק ממשלה. אפילו ההתמודדות של עדן אלנה באירוויזיון כאילו חוזרת על עצמה. היא הרי כבר התמודדה, ובוטלה התחרות, ושוב התמודדה, ונסעה, ובלי קהל, ועם קהל, ושינתה את צבע השיער ואת המיקס, כשמה שבאמת צריך לעשות זה פשוט להחליף שיר. מי כתב את המציאות שלנו, הרלן קובן של האקטואליה?

אין חדש תחת השמש ולא תחת הנטפליקס. ירושלים בוערת, הסלמה בעזה ולנצח משבר פוליטי מאיים על שלמות הקואליציה. אנחנו חיים בסדרה שכבר צפינו בה, רק שלעתים אנחנו הגיבורים הטרגיים שלה. 