האשליה שהתנפצה השבוע בלוד ובערים המעורבות

לפני שבועיים בערך בית המשפט העליון של ארה"ב החליט לדון בשאלה מעניינת: האם מדינת ניו יורק יכולה לאסור על אזרחיה להסתובב עם נשק מחוץ לבית? כמובן, בבית מותר לכל אזרח להחזיק נשק. כך נקבע על סמך החוקה בפסיקות רבות של בית המשפט בעבר. אבל מדינת ניו יורק אוסרת להוציא את הנשק לרחוב. יש מי שסבור שהאיסור לא חוקתי. יש מי שסבור שהוא קודם כל הכרחי, ואחר כך גם חוקתי.

השופטים החליטו להכריע. אם יתירו את החוק, אולי יניעו עוד מדינות, או את הקונגרס, להעביר חקיקה דומה. אם יפסלו את החוק, אזרחי ניו יורק יוכלו לשאת נשק. דיון חשוב. הכרעה חשובה. גם עקרונית וגם מעשית. באמריקה, על פי הערכות זהירות, כ־300 מיליון כלי נשק בידיהם של אזרחים.

איך כל זה נוגע לנו? הביטו בלוד. הביטו בעכו. אזרחים רוצים לשאת נשק, כאשר סכנה אורבת להם גם בזירה הבטוחה, בעירם, בשכונתם, ברחובם. אזרחים רוצים לשאת נשק, כאשר הם יודעים כי שכניהם נושאים נשק, ועלולים להשתמש בו נגדם. אזרחים רוצים לשאת נשק, כאשר לתחושתם המשטרה לא מספקת להם הגנה מפני פורעים. זה הנימוק שאנשי לובי הנשק משתמשים בו באמריקה. אם המדינה אוסרת על נשיאת נשק, הפושעים ממשיכים להסתובב איתו. האזרחים שומרי החוק הם אלה שנחשפים לאלימות.

השבוע, בלוד - באירוע שהחל את שרשרת הניפוץ האזרחית שסופה ניסיון לינץ׳ מכוער בבת ים - אזרח ירה באזרח. מדוע? המשטרה מבררת. אולי גם בית המשפט יצטרך לברר. אין ספק שהייתה סיטואציה מורכבת, מלחיצה. מסוג הסיטואציות שמחייבות מקצוענות, קור רוח, תחושת שליטה. המשטרה לא הייתה בסביבה. בזה מתחילה הבעיה.

באין משטרה, האזרח נאלץ לקבל החלטות. לעתים זה האזרח הבודד, המבוהל. לעתים הקבוצה המוסתת. מציאות מייצרת החלטה. האזרח עושה מה שעושה. המשטרה, שהחלה את מעורבותה באירוע בשלב החקירה שאחרי, במקום בשלב המניעה שלפני, צריכה להביא בחשבון שכאשר היא מותירה מרחב לשיקול הדעת של אזרחים, במקרים רבים הם יפעילו שיקול דעת שבדיעבד יוערך כלא נכון.

ערים מעורבות
לוד היא עיר שחיים בה ערבים ויהודים. כמו עכו, שגם בה היו השבוע התפרעויות והצתות. כמו ירושלים. בימים יפים, עיר כזאת היא מופת של דו־קיום, של יכולת לחיות בשלום למרות פערים של דת, של תרבות, של מנהג, של אידיאולוגיה. בימים פחות יפים, עיר כזאת היא מטען הממתין לנפץ.

בלוד, בבת ים ובעכו התנפצה השבוע אשליה, אם הייתה כזאת, שתמו ימי הסכסוך היהודי־ערבי על הארץ הזאת. מצער לומר שלא תמו, ועם זאת, יש הכרח להכיר בעובדה הזאת. אבל צריך לדייק: היהודים שמיהרו לצווח "ליל הבדולח" זקוקים לניעור כדי להיזכר שכבר יצאנו מהגלות – זיכרון שבלעדיו אין אנלוגיה היסטורית מדויקת. ליל הבדולח היה אירוע שבו הרוב פרע במיעוט.

אם היה השבוע אירוע שניתן להשוותו לימים הרעים ההם, זה היה האירוע שבו פורעים יהודים הכו עוברי אורח ערבים. אבל בתחילתן, בטרם בוא האספסוף היהודי, המהומות היו אירוע שבו דווקא המיעוט מנסה לפרוע ברוב. זה אירוע מסוכן לכולם כמובן, אבל יותר לערבים מאשר ליהודים. הם הפגיעים יותר. הם המסתכנים יותר.

אם תהיה תחושה של אובדן שליטה, לישראל יש כלים לעשות סדר, בכוח. כך הוכח במהומות 2000, שנרגעו במחיר כבד, ובתשלומים. קודם היו הרוגים, אחר כך באו שנים של פגיעה חברתית וכלכלית. היחסים שוקמו לאט, ובקושי, אחר כך נדמה היה שמשתפרים, לירח דבש קצר, שהשבוע נחשף עד כמה הוא שברירי.

השאלה אם טוב שיהיו ערים מעורבות היא שאלה עקרונית מעניינת, שנוגעת לא רק לערבים וליהודים, אלא גם לקבוצות אחרות. ערבים מוסלמים וערבים נוצרים, חילונים וחרדים. במהלך השנים בדקו לא מעט סקרים את הרצון ההדדי לחיים משותפים. נאמר, האם בית ספר משותף יהודי־ערבי הוא רעיון טוב. כמובן, כמו עיר מעורבת, כמו מדינה מעורבת, כמו כל דבר מעורב, יש יתרונות ויש חסרונות. במקרה של בית ספר, רוב הערבים חייבו את הרעיון, בנימוק ש"טוב להכיר את האחר ולהתייחס אליו בכבוד".

רוב קטן של יהודים שללו אותו, שליש מהם בטענה ש"כל אוכלוסייה צריכה את החינוך הספציפי שלה". כחמישית מהיהודים וכעשירית מהערבים אמרו גם ש"זה עלול להוביל לאלימות". נדמה שנתנו משקל נמוך מדי לאפשרות הזאת. אגב, באותו אופן רוב גדול של חרדים לא רוצים בית ספר משותף עם חילונים, ורוב של חילונים לא רוצים בית ספר משותף עם דתיים.

כמובן, עיר איננה בית ספר. עיר מעורבת אין דינה כדין בית ספר מעורב. ובכל זאת יש דמיון. אוכלוסיות שחיות יחדיו צריכות ללמוד לעשות זאת, וצריכות לוודא שהמתח ביניהן לא יגיע לרגע קטלני. בחברון של פרעות תרפ"ט – עוד השוואה היסטורית מופרכת שנעשתה השבוע – יחסי הכוחות היו ברורים מלכתחילה. היהודים חיים בשלום בחסדי הערבים.

ברצותם יחיו, ברצותם ייטבחו. בעכו של מהומות תשפ"א יחסי הכוחות מטושטשים. הרוב בעיר ערבי, אך המדינה המקיפה את העיר היא המדינה היהודית, שבה רוב יהודי, ושלטון המגן על יהודים. היהודים של עכו לא חיים בעיר בחסדי הערבים, הם חיים בעיר בחסדי המדינה. ברצותה יחיו בשלווה, ברצותה יעמדו חסרי אונים מול המון לא מרוסן. או שיהפכו בעצמם להמון לא מרוסן, ויהיו גם הם סכנה לשלטון המדינה.

אסטרטגיית ההמתנה
לא ננקוב בשמות, כי כמה מהם מכרים וחברים, אבל צריך לומר מילה על עשרות הפרשנים והגנרלים שישבו השבוע באולפנים ומחו על היעדרה של "אסטרטגיה" לטיפול בעזה. מילה יפה - אסטרטגיה. תיאורה המילוני: "תוכנית פעולה הקובעת מטרות או יעדים רצויים בהיקפים או בטווחי זמן משמעותיים". תיאורה התקשורתי, כפי שמומש השבוע: "שיטה מתוחכמת להסטת תסכול לעבר מקבלי ההחלטות". המצב לא טוב. קשה למצוא לו פתרון. לא נוח לחשוב שאין לו כרגע פתרון. נעמיד פנים שהפתרון קיים, ולא ממומש, משום שכמה אישים בצמרת לא הקדישו זמן לחשיבה אסטרטגית.

הטענה שלממשלת ישראל אין אסטרטגיה ביחסה לעזה היא טענה מופרכת. יש אסטרטגיה. ויש דרכים לנמק אותה. האסטרטגיה היא להמתין. לצמצם למינימום את ימי האש, להותיר את עזה כמטרד שניתן לחיות איתו, ולא לנסות לפתור אותו. למה לא? משום שכל הצעה לפתור אותו עלולה להיגמר בבעיה חמורה יותר מהבעיה המקורית. כמובן – יש מי שחושבים שזו אסטרטגיה שגויה, וגם להם יש נימוקים, חלקם טובים. אבל העובדה שהממשלה בחרה באסטרטגיה אחת ולא באחרת אינה הוכחה שאין לה אסטרטגיה. יש לה אסטרטגיה שנויה במחלוקת. כפי שתהיה כל אסטרטגיה אחרת שתיבחר.

אסטרטגיה היא דבר חשוב, אבל מסוכן. לעתים קרובות, הצבת מטרות לטווח ארוך מטשטשת את קשיי הטווח הקצר, ומתעלמת מאילוצים שכופה משך זמן עד להשגת היעד. אפשר היה להבחין בזה בדיון המתפתח על התעצמות חמאס. זה דיון שאיננו שונה במהותו מדיון קודם על התעצמות חיזבאללה בלבנון, והאמרה המפורסמת של משה (בוגי) יעלון על הרקטות ש"יחלידו במחסנים". כמובן, בדיעבד קל לראות שהרקטות לא החלידו. הן נורו על ישראל. בדיעבד קל לראות שחמאס הספיק להצטייד באלפי רקטות שבאמצעותן טיווח את ישראל. בדיעבד קל לומר שלא היה צריך לאפשר את ההתעצמות הזאת, שהיה צריך למנוע אותה. קל לומר. קשה הרבה יותר לבצע.

סטיית תקן

1. ההיסטוריה של דעת הקהל בעת מבצעים בעזה פשוטה: תמיכה בתחילה, חמיצות בסוף. למה חמיצות? כי המבצע נגמר, ועזה נשארת. כך יקרה גם הפעם, לא משנה מה עוצמת המכה.
2. קיווינו לכתוב השבוע על יהודי אמריקה, שהסקר הכי חשוב על אודותיהם פורסם ביום שלישי, ונעלם מהשיח הישראלי כאילו לא היה. רק דעו שרובם קשורים לישראל, אם כי הדור הצעיר פחות מדורות קודמים. זה לא חדש, אבל מתחדד במחקר החדש.
3. נניח שממשלת השינוי אכן מאחורינו, כפי שקבע נחרצות עמית סגל. השאלה המעניינת היא מה יבוא במקומה: גדעון סער תחת בנימין נתניהו? נפתלי בנט, שתקף את נתניהו בחריפות, תחת נתניהו? לא כל כך קל לחסל את ממשלת השינוי אלא אם הולכים לבחירות חמישיות, כי בנט וגדעון סער כבר שברו מחסום פסיכולוגי של התנתקות מנתניהו שיהיה קשה לשקם. בקיצור – אני קצת פחות בטוח שממשלת השינוי מאחורינו (אבל סגל חכם יותר).

השבוע עשינו שימוש במחקרים ובמאמרים של המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, סקר בצלם בביצוע דליה שינדלין, מכון פיו, "ניו יורק טיימס"