אני יושב מקלטים ותיק, ואני מתאר לעצמי שכך גם רבים מבני דורי שנולדו וגדלו בארץ ישראל. לא שמענו אז על ממ”ד - מרחב מוגן דירתי – וכשצפרה אזעקה מאיימת בעתות מלחמה, ממלחמת העולם השנייה ואילך, ולא חסרו צפירות כאלה, רצנו למקלט שהיה בסך הכל חדר המדרגות של בניין המגורים שלנו.
לשם נדחסו, מזקן ועד טף, בני שמונה המשפחות שהתגוררו בבניין בן שלוש הקומות בקצה רחוב יהודה הלוי בתל אביב. רובם ישבו על המדרגות, אך לקשישי הבניין הובאו כיסאות עם כריות. בתחילה הייתה הכניסה מחצר הבית אל חדר המדרגות פתוחה לכל רוחבה, אך עד מהרה הוקם מולה קיר בנוי משקי חול, שמאוחר יותר הוחלף בקיר לבנים יציב. הרגשנו שאנו יושבים במבצר.
כאמור, התכנסות השכנים במקלט החלה במלחמת העולם השנייה, כשאיטליה הפשיסטית התייצבה לצדה של גרמניה הנאצית והכריזה ביוני 1940 מלחמה על בריטניה. הבריטים היו אז בעלי המנדט על ארץ ישראל ושלטו בה, והפצצת תל אביב על ידי מטוסים איטלקיים בספטמבר וגם ארבע הפצצות בחיפה באותה שנה, היו במסגרת מלחמה זו. בניין מגורינו שהיה סמוך מאוד למחנה שרונה – היום הקריה ואז בסיס צבאי בריטי שהיווה מטרה להפצצות – ניצב באזור מסוכן, והמקלט היה המחסה.
תל אביב הופצצה שוב כעבור כעשרה חודשים, בתקופת שלטון ממשלת וישי בפריז, הפעם על ידי מטוסים צרפתיים. גם אלה הפציצו בשכונתנו ופגעו בבית החולים לנכים, או בשמו דאז "בית האינוולידים", שהיה ברחוב מרמורק הסמוך לביתנו. 13 נכים נהרגו בהפצצה. עלינו הגֵן המקלט.
המקלט המשותף יצר קרבה בין השכנים, גם בין כאלה שבקושי החליפו מילה זה עם זה ביומיום.
אפילו גברת דוידוביץ, בעלת הבניין ומשכירת הדירות בו, שתמיד זעמה וצעקה על הילדים ששיחקו בחצר הבית והרעישו, פגעו בצמחייה ולא סגרו את הברז שבחצר כראוי, ואף הייתה שופכת עלינו דליי מים ממרום מרפסת דירתה שבקומה השלישית, התגלתה פתאום כאישה חביבה. בעת האזעקות הייתה מכנסת אותנו סביבה במקלט וקוראת באוזנינו סיפורים מרתקים במבטא רוסי בולט, וגם מתבדחת וצוחקת איתנו.
אבל כוכבי המקלט שלנו היו מיודענו הקשיש איצ’ה ורעייתו כבדת השמיעה זלדה, שהתגוררו בקומת הקרקע. כשנשמעה אזעקה, הוא היה נכנס מיד למקלט ואילו היא הייתה נשארת בדירתם. “אני לא צריכה מקלט”, הייתה אומרת, “הקב”ה הוא המקלט שלי. הוא מגן עליי”. אבל כשנשמע קול נפץ שאפילו היא שמעה, הייתה פותחת את דלת דירתם, משרבבת את צווארה אל חדר המדרגות וצועקת אל בעלה ביידיש: “איצ’ה, א בומבע?!” (איצ’ה, פצצה?). והוא היה עונה לה בשפתה: “כן כן, בואי כבר למקלט”. אבל היא הייתה מחזירה את ראשה הביתה וטורקת את הדלת – עד הפצצה הבאה.
ההתנחלות במקלטים נמשכה לאחר מכן במלחמת השחרור, ובמבצע קדש, ואני מתאר לעצמי שגם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, כשאני כבר לא הייתי מיושבי המקלטים בבית, אלא מאלה שגרמו לאויבים בשדות הקרב למיניהם לתפוס מחסות ולהתחבא במקלטים, בחפירות או בכל חור אחר.
המקלט התקבע בתודעה הישראלית וחי בה גם לאחר שירד מגדולתו הבלעדית, והממ”ד המודרני דוחק אותו אט־אט הצדה. אבל אני בטוח שכל מי שישב בו בזמן אמת זוכר אותו לטובה. ו”איצ’ה, א בומבע?” היה לקוד ולביטוי שימושי של כל ילדי הבניין שגדלו ביהודה הלוי 108 בתל אביב, ומהם עבר גם לשאר ילדי השכונה.וגם כמה מחבריי יבינו עכשיו מה פשר המשפט המוזר שאני אומר להם לפעמים, כשהם משמיעים רעיון מוצלח.