באחד מימי המערכה האחרונה ישבתי בשעת צהריים בבית קפה תל אביבי. מזג האוויר היה נפלא, והמקום המה אדם. נחתי לרגע מהעבודה ומשגרת הטילים, והרשיתי לעצמי להתפרע עם כוס בירה. לגמתי מהקצף המתוק, התמסרתי לליטוף של קרני השמש והחיים נראו לרגע נורמליים. ואז, פתאום, אזעקה.
קמתי מיד, כמו כולם, מתלבט כמה שניות אם לקחת איתי את הבירה לאזור המבטחים. החלטתי שכן, וצעדתי עם כל היתר בטור שעשה את דרכו לעבר גרם מדרגות סמוך שתפקד כמקלט. הטור היה שקט וממושמע באופן מפתיע, כאילו לא עומד ליפול טיל בסביבה הקרובה בתוך כדקה. ירדנו במדרגות, זרים מוחלטים, לכמה דקות של גיבוש ובדיחות על המצב, וחיכינו לבום. הוא הגיע מהר והרעיד את החלל, אבל נדמה שאיש לא התרגש. כמה מהנוכחים אפילו החמיאו לי על התושייה שבלקחת איתי את כוס הבירה, ואני לגמתי ממנה כמנצח. אחרי דקות ספורות יצאנו משם, ואיש איש שב לשולחנו ולאספרסו. כאילו לא קרה דבר.
הסתובבתי עם הסיפור הזה ימים ארוכים, וחלקתי אותו בגאווה עם כל דכפין. ראיתי בו סמל קטן ויפה של יכולת העמידה הישראלית. הרצון לחיים, שגובר על כל מחרחרי המוות. העם שככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ בשתיית וויינשטפן וגו'. אפילו פנטזתי על צוות צילום זר שהיה מזדמן למקום במקרה, ומתעד עבור צופיו בכל העולם את תמונת הניצחון האמיתית.
רק אחרי כשבוע נפל אצלי האסימון. והבנתי שלמה שאני קורא יכולת עמידות יש גם צד אחר, נקרא לו הדחקה. ושההדחקה הזו, שהיא רכיב בסיסי ובלתי נמנע בקיום שלנו בכלל וכישראלים בפרט, יכולה להפוך בקלות מברכה לקללה. דווקא משום שהיא מאפשרת לנו לספוג הכל, היא גם מנטרלת אינסטינקטים בריאים של כעס, מצוקה וניסיון לתקן את המציאות. כולם מושטחים, מושתקים ואנחנו מדפדפים, בישראלית מדוברת, בואכה האסון הבא.
בגלל יכולת ההדחקה הפנומנלית הזו, נדמה שלא יכול להתרחש כאן שום אירוע שיטלטל באמת את הציבור. שיגרום לו להגיד - עד כאן. אנחנו לא מוכנים לקבל את זה יותר ודורשים שינוי.
בגלל יכולת ההדחקה הזו, נראה לי כמעט טבעי שארגון טרור קטן יעצב את חיי לאורך ימים ארוכים. ואני אפילו אטפח לעצמי על השכם, כי שתיתי בירה במקלט. 45 אנשים איבדו את חייהם על הר מירון, באסון מיותר שנבע מרשלנות ומחיפוף, וכולנו קמנו מזועזעים ביום שאחרי, רק כדי לשכוח ממנו בתוך זמן קצר, להיזכר לרגע שוב כשטריבונה שלמה קרסה בבית כנסת בגבעת זאב מתוך אותה רשלנות ארורה, ואז לשכוח מחדש. מיליוני אנשים נכלאו בבתיהם במהלך סגרי הקורונה, וגילו בעיניים כלות ששער הכניסה היחיד לישראל - נתב"ג - עדיין פתוח לרווחה עבור מי שהשלטון חפץ ביקרו.
וזה ממשיך, הרשימה היא אינסופית. במשך למעלה משבוע המוני ישראלים לא העזו לנסוע בכבישי הצפון מחשש שווייז יכניס אותם בטעות לכפר ערבי, שם יהיו מועדים ללינץ' רק משום שהם יהודים. הם יחזרו לכבישים האלה בתוך זמן קצר מאוד.
כי היכולת הזו, “לדפדף", היא לכאורה מה ששומר אותנו כאן שפויים. אבל היא גם סם מאלחש, וממכר, ומסוכן מאוד. כזה שמונע מאיתנו לעצור לפעמים ולרקוע ברגליים. מדברים בתקופה האחרונה, ובצדק מוחלט, על חוסר המשילות בישראל. על התחושה הזאת של התפרקות מוסדות השלטון. והמצב הבלתי נסבל הזה הוא גם תוצאה של אותה הדחקה כרונית.
ברגע שבו אנחנו לא מתמודדים באמת עם האירועים, רק קוראים את הכותרת ועוברים לאסון הבא, אנחנו גם לא תובעים אחריות ממי שממונה עליהם. כל יועץ תקשורת מתחיל בישראל, שנשכר כדי לטפל במשבר, ילחש באוזני הקליינט שלו - אל תדאג. ידברו עליך יום־יומיים ואז יעברו לאייטם הבא. לא פלא שאפילו השר המופקד על ביטחון הפנים, ביטחון שלא קיים כבר חודשים ארוכים, מרשה לעצמו להגיד משפט כמו “אחריות אין פירושה אשמה". הוא הרי יודע שבסוף נדחיק הכל. גם אותו.