לאחר שמופע האימים של הקומיקאי ג'ון אוליבר קבר את שאריותיה העלובות של ההסברה הישראלית, יכולנו לפחות להתנחם השבוע בסרטוני התשובה של ליאור שליין ושל תם אהרון. שני קומיקאים שאף אחד מהם לא בדיוק נחשב ימני חוו פתאום פרץ פטריוטיזם והגנו על כבודה האבוד של המדינה. ישראל האיומה והנוראה, שהעזה להגיב בחריפות כשחמאס הפגיז את כולנו במשך שבועיים, והואשמה על ידי אוליבר בפשעי מלחמה ובאפרטהייד. אף מילה על טרור, כמובן.
העיוורון של אוליבר הכה את חלקנו בהלם. איך אפשר לא להבין את הסיטואציה בשיט, ועדיין לדבר עליה בלהט כאילו אתה מומחה שיודע בדיוק מי צודק ומי טועה, ולמה? התשובה היא שאפשר. לגמרי אפשר. מה שמשנה זה אם הפכת ויראלי, לא אם אמרת משהו נכון, קונסטרוקטיבי או חכם.
עיוורון לא נבנה במזיד, אבל הוא בכל זאת נבנה. לאוליבר יש המילייה שלו, ואולי הוא גם קורא את ה"ניו יורק טיימס", עיתון שמטפח קו אנטי־ישראלי כבר מאז האינתיפאדה השנייה. גם אם עמדת המערכת היא לגיטימית, כשבמשך שנים מביאים רק את הקולות שמחזקים את הנרטיב הפלסטיני, התמונה שמצטיירת היא שישראל היא מדינה מפלצתית ואין שום סיבה לא לשנוא אותה. ה"ניו יורק טיימס" גם מדווח מדי פעם על העלייה באלימות האנטישמית, אבל עיוור לחלוטין לעובדה שהוא חלק ממערך שיוצר תמונה מעוותת של מדינת יהודים שגוזלת, עושקת ורוצחת ילדים להנאתה.
אוליבר מן הסתם מולעט במידע מאוד חלקי, ובטוח שהוא יודע הכל ושהוא עושה את הדבר הנכון. תכלס, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בלי שנהיה מודעים לכך, והאמת היא שזה גם קורה. בדיוק כפי שאוליבר לא מבין על מה הוא מדבר, אבל הופך ויראלי ונדמה שהוא אוטוריטה - כך קורה לנו בנושאים פנימיים.
הפרעות פסקו השבוע, תודה לאל, אבל הקרב על הנרטיב לא נרגע. היו אלה שהתפלצו מכך שכתבי אישום עם מניע גזעני הוגשו רק נגד מבצעי הלינץ' בבת ים, בעוד נגד מבצעי הלינץ' ביפו הוגשו כתבי אישום ללא מניע הגזענות. מנגד, ח"כים יצאו נגד מבצע חוק וסדר במגזר הערבי, ופעילי זכויות למיניהם זעקו שעיקר האלימות ברחובות הייתה בכלל נגד ערבים, וזה פשוט לא מדווח.
אבל מה זה נרטיב? זה סיפור שאדם מספר לעצמו ולאחרים, וככל שהסיפור מסופר יותר פעמים - הוא מתחזק. הבעיה היא שמרוב שחיזקנו את הנרטיבים הצרים, הנרטיב המשותף שלנו נשחק. פוליטיקת הזהויות דרסה אותו, כי הנרטיבים השבטיים היטיבו עם המנדטים. השבטיות היא לגיטימית כמובן, אבל השאלה היא עד כמה מטפחים אותה, ועד כמה היא הופכת לסיפור המרכזי, שמגדיר את קבוצת השייכות העיקרית של האדם הפרטי. האם קבוצת ההתייחסות השולטת היא ישראל, או שהיא הימין? האם השייכות השולטת היא ישראל, או שזה הליברליזם, או הדת היהודית, או דווקא פלסטין?
יש הרבה טענות צודקות, אבל הן לא בהכרח מוכיחות את צדקתו של איזשהו נרטיב. אולי זה הזוי שנגד הפורעים ביפו לא הוגש כתב אישום עם מניע גזעני, אבל לפעמים הסיבה היא משפטית - יש ראיות לאלימות אבל לא למניע, וזאת הדרך הכי טובה להשיג הרשעה. נכון שהיו פרעות מחרידות נגד יהודים, אבל זה לא אומר שבתווך אין ערבים ישראלים שמפחדים לצאת מהבית ולהיתקל בגנגסטרים מהמגזר שלהם, או בכנופיות של יהודים קיצוניים. כל אחד מגיע לזירה מולעט בנרטיב שלו, בטוח בצדקתו ועיוור לכל השאר, ממש כמו אוליבר. כל נרטיב מורכב מהמון אסוציאציות שנבנו לאורך זמן, אף שהן לא באמת קשורות זו לזו. לא מפליא שאנחנו מרגישים כלואים בתוך כאוס, בלי יכולת להבין מה לעזאזל קרה.
כך נדפקת ההסברה
אין ספק שיש בעיה גדולה עם המגזר הערבי. נשק בלתי חוקי, רגשי נחיתות ושיעור גבוה של צעירים חסרי מעש שמחפשים את מי להאשים בתסכול שלהם. יש בעיה גדולה גם עם המגזר החרדי. העסקנים שמייצגים אותו מפקירים את ביטחונו ואת יכולתו להתפרנס כדי להחזיק בכוח פוליטי ובתקציבים, והחילונים פיתחו כלפיו שנאה גדולה. מה שחווינו בשנתיים האחרונות מאיים עלינו כחברה, אבל הפוליטיקה שלנו לא מסוגלת להתמודד. היא נצמדת לקרב על הנרטיב, אבל הנרטיב לא מנצח, אלא רק מביא לקיפאון מעשי ולחולשה פנימית.
כדי להמשיך לחיות פה יחד, אנחנו צריכים לחזק את הנרטיב המשותף שרוב האנשים יכולים לחיות איתו, אבל יש יותר מדי כוחות שפשוט לא מעוניינים לספר את הנרטיב הזה כרגע. הם התרגלו להתבשם מהפופולריות של הנרטיב שלהם. אפילו על מרים פרץ, הדמות הציבורית הכי מאחדת, מריצים נרטיבים צרים של אנטי. נגד בוז'י, בעד ישראל השנייה, בשם המאבק הפמיניסטי - הכל חוץ ממה שהיא עצמה משדרת.
הצדק הקדוש והתחושה שאני יודע הכל חזקים כרגע מראיית הנרטיב הישראלי המשותף. הם מונעים מאיתנו להבין את המצב המורכב. תראו כמה טעויות קרו פה בשנתיים האחרונות - בין הפלונטר הפוליטי, לניהול המקומבן של הקורונה, לאסון מירון, לשנאה הפנימית שנשפכה מהמקלדת לרחובות - ואנחנו ממשיכים בעיוורון עם אותו נרטיב שהביא אותנו לכאן מלכתחילה, ממשיכים לא ללמוד.
כך גם נדפקת לנו ההסברה. מול העולם המערבי אנחנו צריכים לדבר בשפה ליברלית, ומול המדינות השכנות, בשפה של השכונה. בימין מכירים היטב את השפה של השכונה, ובשמאל יודעים את השפה הליברלית, אבל במקום לשתף פעולה ולשגשג - אנחנו משקיעים בנרטיבים שנלחמים זה בזה. למה?
זה אחד המאפיינים של עידן הרשתות, שבו אלה שהופכים ויראליים לא בהכרח יודעים על מה הם מדברים, ואלה שיודעים על מה הם מדברים לא בהכרח הופכים ויראליים. אנחנו מזדעזעים מהוויראליות חסרת האחריות כשהיא נגדנו, ומתבשמים ממנה כשנדמה שהרווחנו ממנה.
אבל זאת גם אחת התוצאות של הכאוס הפוליטי. של הרכיבה העיוורת על הנרטיב הצר, בדרך לניצחון שיכול לקרות רק באילוזיה. בפועל, הכאוס מביא רק לחוסר יכולת לשתף פעולה. הייתה פה ממשלת אחדות, וזה היה חטא להתייחס אליה בציניות ולפרק אותה.
מהפוליטיקאים שרק מאשימים זה את זה השכם והערב - נואשנו. אבל אפשר להגיד תודה לשליין ולאהרון שהזכירו לנו השבוע, גם אם באנגלית רעועה שלא ממש כבשה בוויראלית את העולם, שיש נרטיב ישראלי משותף. פתאום התאחדנו סביב משהו, גם אם קטן. הלוואי שייתנו השראה לעוד אנשי תקשורת שמתבשמים מהגלים המסמאים של הנרטיב הצר. כרגע הכי נכון לשרת את הנרטיב הישראלי, הכולל, אחרת הם לא באמת מצליחים או תורמים למשהו, אלא חוטאים לתפקידם.