לא חלפו אלא יממה או שתיים מהפסקת האש בעזה, וכבר החלו בלוני תבערה להתעופף לשטח ישראל. הבלונים האלה אינם מעשי קונדס של נערים, אלא פרי יצירתה של הזרוע הצבאית של חמאס. כמו שבעזה לכל טיל יש סיבה, כך לכל בלון יש תכלית.
ביום רביעי בבוקר התראיין לגלי צה"ל חיים ילין, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול. ילין גר בקיבוץ בארי, השוכן על הגבול. במהלך הלחימה ספג גם הקיבוץ שלו פצצות מרגמה משכניו הטובים בתוך הרצועה. הוא סיפר כי מתחילת השבוע, כלומר מן היום השלישי להפסקת האש, ובמשך היומיים שלאחריו, ספרו תושבים באזור 15 בלוני תבערה. "אפילו שירותי הכבאות אומרים שהיו בלונים, זה לא אזור של שריפות טבעיות", אמר הח"כ לשעבר, כתלמיד שנלחם על צדקתו.
אין זה מקרה כי רבים בישראל תמכו בהמשך הלחימה. מטחי האש והעופרת שנחתו על הרצועה, מאות ההרוגים, הבניינים שהופלו ואלפי המטרים של מנהרות שהותקפו - עשו את עבודתם באופן חלקי בלבד. חמושי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחבריהם ממשיכים להתגרות בישראל כמו לא הייתה מערכה. ביום שני השבוע הגיעה לרצועה משלחת מטעם המודיעין המצרי, שבאה להיטיב עם הנהגת חמאס באמצעות שירותי תיווך. על השולחן מונחת תוכנית שיקום מקיפה, במימון ממשלת קטאר ואיחוד האמירויות, בשיתוף הרשות הפלסטינית ומצרים, ועם מטרייה אמריקאית. גם בזמן ביקור המשלחת שוגרו בלונים לעוטף.
ככל שחולפים הימים צוברת הנהגת הפלגים אומץ, וכל פעם מרחיקה את הגבולות עוד קצת. צריך מידה רבה של תעוזה כדי לפתוח במלחמה נגד מדינה בעלת צבא משוכלל, עם זרוע אוויר, כאשר לך אין כוח אווירי אמיתי, לא מקלטים, ואפילו אספקת החשמל שלך וחלק מזרם המים תלויים באויב. לא רק שהם החלו במערכה הזו, אלא אף הרהיבו עוז וירו לעבר ירושלים. ולאחר שהתותחים נדמו, הם לא חיכו זמן רב מדי ומיהרו לשגר בלוני תבערה. לאורך כל השבוע הזה ניפקה עזה לחלל האוויר איומים בוטים כלפי ישראל ("ידנו על ההדק"), אם תעז שוב לפעול במזרח ירושלים. שוב חמאס מוליכה את ישראל באף, ויוצרת סדר יום משובש עבור תושבי העוטף. כך לא נוהגת הנהגה שהוכתה אנושות.
לקרוא אותנו בעברית
מדוע אינם שבעי רצון בימים אלה? כי המערכה הסתיימה ללא סיכומים, מה שמנע מהם להביא הישג מיידי עבור האוכלוסייה. שני הצדדים אומנם נענו להצעת המתווכים ונצרו את האש יחד, אבל לא יותר. דבר לא סוכם מעבר לכך, בניגוד למקובל בעימותים דומים מן השנים האחרונות. בעבר הוסכם על רגיעה, שבמסגרתה יחדלו הפלגים לירות, ובתמורה תיתן ישראל כמה מחוות קטנות, לרוב כאלה שאותן שללה בפרוץ הלחימה. עתה העבירה ישראל מסר לחמאס, שלפיו אף מחווה רצינית לא תינתן בקרוב, כי על פשע צריך לשלם, ומה שעשו הפלגים כשירו לעבר ירושלים אינו ראוי לפרס אלא לעונש. ראתה חמאס כי רע ויצאה להשיב את המגיע.
מדובר בעיקר בשלושה צעדים: פתיחה מחדש של מעבר הגבול כרם שלום, שדרכו נכנס לרצועה הסולר לחשמל, פתיחת מעבר הגבול ארז, המשמש למעבר סוחרים וחולים, ומתן אישור לדייגים לצאת לים הפתוח. כל אלה מוחזקים כקלפים בידי צה"ל, ובלוני התבערה אמורים לדחוף אותו להשיב את המצב לקדמותו, כפי ששרר ערב המערכה. בישראל כאמור לא ממהרים לעשות כן, ומשום כך אין להתפלא אם גם רקטה או שתיים יתעופפו בקרוב משם לכאן, אם ישראל תמשיך בסירובה.
מבחינה הומניטרית אפשר להבין את המניעים של חמאס. מדובר בשלטון המתקשה לספק את צורכי האוכלוסייה שלו, ואשר כל עורקי החיים שלו מוחזקים בידי אויבו. המים, החשמל, הפרנסה והתנועה. ביום רביעי הודיעה רשות החשמל בעזה כי ביכולתה להפעיל רק 20% מהזרם הדרוש, ופרסמה קריאה לעזרה בינלאומית.
הטענה בישראל היא כי אלמלא פעלו הפלגים באלימות, לא היו מביאים על הרצועה הרס ולא ענישה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. כאשר תבעו להיטיב את תנאי חייה של האוכלוסייה, ישראל סירבה לבקשתם. כאשר השתמשו בכוח, התרצתה. מתברר כי כוח הוא שפה שהיהודים מבינים, ועל כן משתלם להשתמש בו. הניסיון לימד את חמאס כי אם הם ילחצו, הם יקבלו. לא ילחצו, לא יקבלו. ואם נתניהו ישלח את צה"ל להענישם, אז מה. הם כבר רגילים. בשר גופם האדום, שכה הרבה נחבט, כבר לא חש כאב כאשר חובטים בו שנית. כך נשחקו לאורך השנים המקלות שבהם אחזה ישראל כלפי עזה.
נאומו שלשום בערב של סנוואר, לראשונה מאז תום הלחימה, היה מפגן של התרסה, שעולה בקנה אחד עם האסרטיביות ההולכת וגוברת של חמאס בשנים האחרונות. סנוואר הרחיק לכת במילותיו, וברוח הימים האלה ייצג עמדה בלתי מתנצלת. באחד מרגעי השיא בהופעתו, הוא פנה לגנץ ותהה מדוע אינו מורה להרגו. "אני בן 59, וזו המתנה הגדולה ביותר שאוכל לקבל. מוטב למות מטיל או מ־,F1 במקום למות מקורונה. כמו פגר".
התכנים אומנם שלו, מתוצרת עזה, אבל דפוס הפעולה כולו נסראללה. סנוואר למד ממנהיג חיזבאללה כיצד לזרוע חרדה באוכלוסיית האויב, לתקוף את הדנ"א של החברה הישראלית, לעמוד על פגמי כור ההיתוך שלה, ואפילו את רף הדציבלים הצעקני נטל ממנו. הוא הבטיח לכל אזרח פיצוי על נזקים שנגרמו לו, "ולו לזגוגית הבית", ומעל ראשי ההנהגה בירושלים הודה לערביי ישראל כי חזרו הביתה. "דבקתם בפלסטיניוּת ובאסלאמיות שלכם, הראיתם כי ההטפות לדו־קיום קרסו לתמיד". מיותר לציין כי שוב ושוב הוא הבטיח להגן על ירושלים בבוא הצורך.
למרות כל זאת, אין להם כוונה להיגרר למערכה חדשה בימים אלה. צמרת חמאס מעריכה כי הגרוע מכל מאחוריהם, וכי ישראל לא תצא בקרוב למבצע נוסף. לכל היותר תנחית כמה פגזים על ראשיהם. היכולת של ראשי חמאס לקרוא את ישראל הלכה והשתכללה עם השנים. הם עוקבים אחר המתרחש כאן בשימת לב רבה, ומבצעים הערכות מצב שבועיות, שבעקבותיהן הם מחליטים היכן ללחוץ ובאילו אמצעים - בלוני תבערה, רקטות או הפעלה של מתווכים. כל אמצעי מותאם לצרכים ולעיתוי.
הערכות המצב בצמרת חמאס בעזה אינן מבוססות על מידע חשאי המגיע מישראל. הן עשויות משיחות ומהתרשמויות שעלו במגעים עם המתווכים למיניהם. רוב המידע נאסף במעקב אחר הזירה הפוליטית בישראל. מנהיגים בדרג בכיר ומשני אצלם, בזרוע הצבאית ובאגף הפוליטי, בקיאים במתרחש בישראל מתוך מעקב ארוך שנים. כאשר בישראל מתקבלות החלטות בנוגע לחמאס, פעמים רבות הן נעדרות הקשר חמאסי אלא מבוססות על צורך ישראלי. למשל צורך אלקטורלי או דחף אמוציונלי בנקמה. בצמרת חמאס תהליך קבלת החלטה אסטרטגית הוא שקול, ולרוב נעשה על פי היכרות גם עם המתרחש בישראל.
לחמאס יתרון בבואה להכירנו. כמעט כל צמרת ההנהגה שלה ישבה בכלא, וכך התאפשר לה להכיר היטב את ישראל והישראלים. נוסף על כך, ומאותה סיבה, רבים מהם יודעים עברית. יחיא סנוואר ריצה 22 שנות מאסר והוא יודע עברית טובה. כמוהו חברו תוופיק אבו נעים, ראש מנגנון הביטחון הכללי. כך גם האיש מספר 2 בצמרת ההנהגה שלהם, סלאח אל־עארורי, וכך חוסאם בדראן, חבר הלשכה המדינית, שפועל מקטאר לצדו של ח'אלד משעל.
תארו לכם ששרי ממשלת ישראל, או ראש הממשלה, או מחצית מאלופי צה"ל, היו יודעים ערבית שוטפת, צורכים תקשורת ערבית ונושאים חוויות של חיים עם ערבים במשך שנים רבות. לא היה תחליף לנכס הזה בשירות תהליך קבלת ההחלטות בצמרת הישראלית.
הקוד הישראלי
מבחינה צבאית הישגיו של צה"ל במלחמה הזו כנראה היו מאלפים, אבל אין זו חוכמה להילחם בכוח חלש ממך כאשר לרשותך צבא אדיר ומשוכלל. החוכמה היא לנצח אותו, ואת זה ישראל לא עשתה. והחוכמה היא לרשום הישגים משמעותיים דווקא כשאתה בנחיתות. איש לא ציפה מחמאס לנצח, אבל הנהגתה, וההמונים שצפו בה ברחוב הערבי ובפינות אחרות של העולם, ציפו ממנה להטריד את הצבא האימתני הזה ותורה לו את מגבלת הכוח. כך היא עשתה.
הביטו רגע לאחור. כבר שנים ישראל אינה מצליחה לפצח את הנוסחה. גם בלבנון. היא מחריבה והורסת, ומשתקת את האויב, אבל לזמן מוגבל ובאופן שאינו מסיר כלל את האיום מעליה. מי אינו זוכר את שנות ה־90 עם המבצעים הצבאיים בלבנון. דין וחשבון (1993), ענבי זעם (1996), מלחמת לבנון השנייה (2006) ואחר כך ברצועה: עופרת יצוקה (2008), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), ועתה שומר החומות. לכל המערכות הללו שמות יפים מן העברית הצחה, ולכולם מכנה משותף נוסף, בלבנון וגם בעזה: האויב קיבל על הראש, שיקם את פצעיו - ויצא חזק הרבה יותר. התחזקותו רצופה ועשויה קו ישר כלפי מעלה כמו בסדרה חשבונית. הגיע הזמן לשאול את עצמנו מה השתבש, אם בתום כל מבצע כזה, לאורך 30 שנה כמעט, מתהדר צה"ל כי לוחמיו "הכו במחבלים", "הרסו תשתיות" וראו זה פלא, המחבלים התחזקו.
ואם נחזור לעזה, לאט ובשקידה, וככל שחולפות השנים, הנהגת הפלגים שם דוחקת רחוק יותר את קווי הגבול שהציבה לה ישראל. באמצעים הדלים שברשותם הם פוחדים פחות, מעיזים יותר, ומבססים את החלטותיהם על ידע והיכרות. הם פענחו את הדנ"א הישראלי, הישג שישראל רחוקה ממנו, בעודה שבויה בתפיסות ישנות, בסטיגמות, או באמונה עזה כי צה"ל יפתור הכל. בכך הם מקדימים את ישראל מרחק שנות דור.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל