הריון שני, חודש תשיעי, הנה זה בא. תינוקת חדשה ורעננה עומדת להצטרף למשפחת אתגר. עד שתגיע שעת ה־ש׳, בביתנו כרוכים זה בזה עניינים טכניים ופרקטיים ושצף מחשבות ותהיות במישור הרגשי. וכפועל יוצא מזה, לאחרונה הבקרים שלנו הפכו למתוחים עד מאוד.

שעות הבוקר נפתחות בהרגל חדש של אשתי, שגרת יקיצה. עם הנץ החמה זוגתי קמה מהמיטה, מביטה על בטנה, לוטשת את עיניה לכיווני בכעס וכשעל פניה מהולים ביחד אימה וזעם, היא תוהה בקול רם איך תפחה לממדים כאלה. הנאום הקבוע שלה מסתיים בהאשמה חמורה שמופנית כלפיי, ולפיה הנני האשם הבלעדי במצב הפיזי שמעיק עליה.

כאדם תבוני שחס על בריאותו ונפשו ורוצה בטובת אהובתו, אני פועל לפי הספר הבלתי כתוב שמועבר בעל פה בין בעלים שנשותיהם בהריון, ושלוקח אחריות על כל מה שאפשר, מגדול ועד קטן. ג׳וק נכנס הביתה - אני אשם; אין משהו טעים לנשנש - אני אשם; בעיות בפוליטיקה הישראלית - אני אשם. מ־א׳ ועד ת׳, אני אשם.

בהתאם, אנסה למלא את כל מאווייה ורצונותיה בלי הפסקה, אבל די שאפול לשנייה בלשוני, או שהגיג לא מוצלח יזלוג מפי בטעות לכיוונה, הלך עליי. הלך עליי לא כמטבע לשון אלא כאמת מוחלטת.

הנה דוגמה מהימים האחרונים: בעבודה עלתה השאלה אם אוכל לטוס לזמן קצר מאוד, לצורך ראיון דחוף במיוחד. עוד לפני שהספקתי להסביר את התמונה במלואה לאשתי ולהבהיר לה שאין שום חפיפה עם מועד הלידה, נפתחה עליי אש תופת מילולית ורגשית, שבסופה היא העלתה סדרת פוסטים ברשתות החברתיות על כוונותיי.

התגובות של העוקבים שלה העלו את הקביעה החד־משמעית: אני פושע מסוכן. כעונש נשלחתי בהנחיית הציבור הרועם לישון בארץ לא נודעת. כלומר, מחוץ למיטתנו. לפני שעות מספר זכיתי, השבח לאל, למחילה. התנאים שלה להפסקת האש היו שאסתום, אנשום מעט ולא אשמיע רעש או ציוץ.

אבל עם כל הכבוד, עוד לפני הידרדרות היחסים בבית ועניין חפותי, השאלה המרכזית והראשונה במעלה היא איך בכורתי תקבל את הרגע שבו אחות חדשה תנחת באזור המחיה שלה. מאז שנולדה, הקטנה מקבלת יחס של מלכה, לעתים יחס של קיסרית.

בקשותיה, באשר הן, זוכות לתגובה מיידית של בין שניים לארבעה מבוגרים נלהבים, שסרים למרותה באופן מוחלט ובהנאה מרובה. לא עוד. בקרוב היא תיאלץ לחלוק את האהבה ותשומת הלב עם קטנטונת נוספת.

סיפרנו לה על העתיד להתרחש בבהירות, הסברנו לה ברוך, הקראנו לה סיפורים ושירים מתאימים ובנינו את המערך התומך בצורה שאפילו סופר נני הייתה מתגאה בו. ועדיין, קשה לה. מדי פעם יש לה תגובות שעושות קווץ' בלב.

נשוב לשגרת הבוקר הקשוחה שלנו. אחרי שאשתי חורצת את דיני, אני לוקח את מיכאלה לגן. אבל אז, כשמגיעים לפתח הגן היא מסרבת לעזוב אותי וממאנת להצטרף לחבריה. מה שהיה לפני שבועיים־שלושה - פרידה עמוסה בשמחה, הוא עכשיו קרב.

עד הרגע שבו היא נאותה לשחרר את ידי מלפיתתה חולפים רגעים ארוכים וקשים שדורשים תחבולות וסבלנות של מבצע צבאי. את הבכי וסצינות הצער שלה מלוות הסחות דעת מצד עובדי הגן. תחושת הנטישה קורעת את הנשמה, ובסופה רגשי אשם איומים חונקים את הגרון.

אומנם בחלוף דקות ספורות מפרידתנו הקשה אקבל דיווח עדכני מהגננת הראשית שהכל טוב והקטנה כבר מתלוצצת עם חבריה, ולמרות זאת הלחלוחית מציפה את העיניים שלי שוב ושוב. כי מי יכול שלא להתמוסס לעיסה דביקה כשהבת שלו תופסת בחולצתו בחוזקה וצועקת "רוצה את אבא"?

לנוכח המראות הללו קשה שלא לתהות איך נתמודד עם הצונמי הרגשי המתקרב לפתחנו? אין לי מושג. זה יעלה לנו כנראה בעוד שעות שינה יקרות ויכלול טלטלות, דמעות ומריטה אמוציונלית. כרגע אפשר רק לקוות לטוב ולזכור תמיד שגם זה יעבור.

נ.ב.
אשתי עברה על הטור ולא אישרה אותו. היא ביקשה שאבשר לעורך שהשבוע לא אפרסם כלום. אחרי תחנונים ושוחד שינתה את דעתה, מי יודע לכמה זמן. נקווה שעד לרגע הפרסום ראשי לא יותז. אעדכן. 