רק מעטים מאוד מאזרחי ישראל שיצאו להצביע בבחירות ב־23 במרץ השנה - העריכו שהצבעתם עשויה להביא את נפתלי בנט לתפקיד ראש הממשלה. גם אלו שהצביעו למפלגת ימינה לא העלו אפשרות כזו על הדעת. אבל החיים מלאי הפתעות.
וכיוון שלפני חודשיים וחצי לא ניסינו להעריך אותו כמועמד לתפקיד ראש ממשלה, ובהנחה שבנט ייבחר לתפקיד - זה הזמן לדון במי שצפוי לזכות באמון קשת פוליטית מדהימה. מרע"ם של התנועה האסלאמית האנטי־ציונית, דרך השמאל הקיצוני, הפוסט־ציוני של מרצ, דרך השמאל העדיין־ציוני של העבודה (שהיום קשה למצוא הבדלים בינה לבין מרצ), המרכז של לפיד־ליברמן־גנץ ועד הימין של סער, ואפילו רוב חברי הכנסת של ימינה שיתמכו, ביד רועדת, במנהיגם.
מן היום שעלה לראשונה לשלטון ב־1977 זכה המחנה הלאומי בישראל לשני סוגי מנהיגים: אידיאולוגיים ופרגמטיים. כאלו שהאידיאולוגיה הניעה אותם, והיא שדחפה אותם לכס השלטון כדי להשיג את היעדים הלאומיים שלהם. והסוג השני - מנהיגים שרצו בשלטון לשמו, ותפסו את תפקידם כתפקיד ניהולי. לדאוג לרווחתה, ביטחונה ושגשוגה של המדינה, למנוע תאונות והתרסקויות, אך בלא הגדרת יעדים לאומיים־ציוניים ארוכי טווח.
מנחם בגין ויצחק שמיר היו המנהיגים האידיאולוגיים של המחנה הלאומי. אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו היו מנהיגים פרגמטיים. לא כולם סיימו את דרכם כשם שהתחילו אותה. בגין יצא לדרך כמנהיג אידיאולוגי, בדרך עקר יישובים והכיר "בזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים", וסיים כמנהיג פרגמטי כושל.
שרון הצטייר בראשית דרכו הפוליטית כמנהיג ימין אידיאולוגי, אך הראה את פרצופו האמיתי ברגע שנצרך לכך, והפך להיות המנהיג האידיאולוגי של מחנה השמאל. המחריב הגדול של ההתיישבות. לשבחו של אולמרט ייאמר שהוא ויתר על האידיאולוגיה הלאומית עוד טרם נבחר, ולא היה נאמן עוד לארץ ישראל אפילו למראית עין (ועל פי פסקי הדין שקבעו כי לקח שוחד - אפילו לחוק לא היה נאמן).
נתניהו אומנם צבע עצמו בצבעים אידיאולוגיים ימניים בוהקים (בעיקר כשהיה באופוזיציה, או ערב בחירות) ונשבע אמונים לגולן, לארץ ישראל ולהתיישבות - אבל כל מי שרצה לדעת מי הוא באמת לא התקשה לזהות את הנואם מבר־אילן, את זה שמסר את חברון לערבים והצביע שוב ושוב בעד ההתנתקות. הוא היה מנהיג פרגמטי למשעי. חף מאידיאולוגיה. בבוא היום, כשאבק התיקים הפליליים שלו ישקע - אפשר יהיה להעריך אם היה ראש ממשלה פרגמטי טוב או רע. כעת מוקדם עדיין להעריך.
היחיד ממנהיגי המחנה הלאומי שיצא לדרך כמנהיג אידיאולוגי וככזה גם סיים את כהונתו - היה שמיר. הוא היה היוצא מן הכלל שהוכיח כי מנהיג המחנה הלאומי יכול להיות נאמן לעקרונותיו, לאידיאולוגיה המוצהרת שלו, לדבוק בה, לנווט בתוך המשברים, לא לבגוד ולא לוותר.
# # #
ועל פי אמת המידה הזו - מי הוא נפתלי בנט?
לכאורה יש לו מנוע אידיאולוגי. הוא איש האגף הימני של הציונות הדתית, היה יו"ר מועצת יש"ע. מחויב לשלמות הארץ, להחלת ריבונות ביו"ש (אומנם רק על שטחי C ולא על כל מערב הירדן, אבל גם זה משהו), תומך בהרחבת ההתיישבות היהודית וחיזוקה, בבנייה נרחבת בירושלים, במדיניות תקיפה נגד הטרור הערבי מבית ומחוץ, תובע רפורמות במערכת המשפט וביחסי הגומלין בין הכנסת לבית המשפט העליון. או בקיצור: ימין־ימין.
ולמה לכאורה? למה תכף להסתייג, אפילו בלי מאה־ימי־חסד?
כי בנט, המקבל על עצמו להיות ראש ממשלה בהרכב המפלגתי שפורט לעיל, תחת כללי הפריטטיות, וזכות וטו שתהיה למרכיבי הממשלה על כל נושא שנוי במחלוקת - יודע שהוא מוותר מראש על כל היעדים הלאומיים שלו כאיש ימין. יש לו ודאי גם יעדים כלליים, בתחום הכלכלי והחברתי והניהולי, חלקם חשובים מאוד, אבל כדי להגשים אותם אין צורך דווקא במי שנבחר כראש מפלגת ימין מובהקת, כנושא דגל אידיאולוגי לאומי.
כי מה שיהיה מוסכם על מנסור עבאס וליברמן, על גדעון סער וניצן הורוביץ, על אבתיסאם מראענה ומתן כהנא - יכול להיות מקובל גם על מזכ"ל האו"ם. אף אחד מהיעדים האידיאולוגיים המוצהרים של בנט לא יוכל להתגשם במתאר כזה. ודאי לא ריבונות, לא בנייה ביו"ש או בירושלים, לא מלחמה בשודדי אדמות הלאום בנגב ובגליל, לא מאבק בבנייה הבלתי חוקית, בהסתה במסגדים, לא תפילת יהודים בהר הבית ולא סילוק הבדואים מח'אן אל־אחמר. לא רפורמה יהודית־ציונית במערכת החינוך ולא מחסום חוקתי בפני הדיקטטורה של בג"ץ.
אופתע אם יצליח אפילו להתגבר על התנגדותו המקוממת של גנץ להנגשת מערת המכפלה לנכים, תוכנית שאושרה בכל הערכאות המשפטיות וטורפדה לאחרונה בידי שר הביטחון.
מי שבשם הצורך להקים ממשלה בכל מחיר - מוכן להקפיא את יעדיו הלאומיים, מעיד על עצמו אחת משתיים: או שהוא מין רכב היברידי כזה, היכול להיות מונע בדלק אידיאולוגי אבל גם בדלק פרגמטי, וכיוון שהתנאים אינם מאפשרים כרגע הפלגה אל היעדים האידיאולוגיים הוא מוכן לשייט ליעדי ביניים כלליים, שאינם שנויים במחלוקת. כאלו שעיסאווי פריג' ומנסור עבאס מרשים לו.
או שהוא חלילה מי שהאידיאולוגיה לא הייתה מעולם המנוע האמיתי שלו, אלא רק מסיכה ותחפושת. כמו שרון. ואז לא רק שאין הוא חותר באמת להשגת היעדים שהבטיח לבוחריו, אלא גם עלול - חס וחלילה וחס - להתהפך עליהם. ומטעמים פרגמטיים לחתור לכיוון ההפוך.
ואולי גם הצהרותיו בשנה האחרונה: "לא קורונה - לא מעניין", "לא כלכלה - לא מעניין" עלולות להביא אותו למצב שבו "לא ראש ממשלה - לא מעניין".
כי בעצם - יש גם אפשרות שלישית. שהיא אולי השכיחה יותר בקרב מנהיגים בכלל. השחיקה. מנהיג יוצא לדרך כשהוא חדור אידיאולוגיה. בשלב מסוים הוא מבין שזו לא תקדם אותו והוא דוחה אותה לפי שעה, אחר כך מתפשר על חלק ממרכיביה, ולבסוף מוותר עליה לחלוטין. לפעמים בדרך הוא משקר לעצמו, ומבטיח שכאשר יגיע לשלטון - או אז יוכל סוף־סוף להגשים את כל מה שהבטיח לעצמו ולאחרים.
אבל השלטון משחית. כמעט תמיד. ותמיד יש קשיים בדרך להגשמת היעדים הלאומיים והם נדחים, כי מאבק עליהם עלול לסכן את השלטון. ואז השלטון הופך לערך העיקרי. או היחיד.
בנט עוד לא נבחר לתפקיד ראש הממשלה, וראוי להעניק לו אשראי. לקוות שרק דחף את האידיאולוגיה שלו למקפיא, ולא ויתר עליה כליל. אבל הסכמתו לכהן כראש ממשלה בתנאים הנוכחיים - מדאיגה מאוד. אשמח מאוד להודות שאני טועה.
בשעה שמאמר זה נשלח למערכת עוד לא נפל הפור. אבל כל מה שנכתב לעיל תקף גם אם בנט לא יהיה ראש ממשלה, די בכך שהסכים לכהן בתנאים הללו.