לנפתלי בנט יש כיפה קטנה. כיפה היסטורית. היא תהיה הראשונה שמונחת דרך קבע על קרחתו של ראש ממשלה ישראלי. עם קצת מזל, בעוד כמה שנים יציגו אותה במוזיאון. זו תהיה "הכיפה הראשונה". למשה גפני יש כיפה גדולה יותר. אבל אין לה שום ייחוד. הכיפה של גפני מסמנת אותו, כמו שסימנה עסקנים חרדים רבים לפניו. כיפתו אומנותו.
גפני הוא איש פוליטי שכל כולו חרדיות. מפלגתו נקראת "יהדות התורה", כדי שלא יהיה ספק. בנט הוא איש פוליטי שמנסה כבר שנים להשיל מעליו את גלימת הדתיות. כמובן, הוא דתי, ולא מתבייש בזה. אבל ברור שאיננו רוצה שדתיותו תגדיר אותו, ולא רוצה שתכלא אותו בבית סוהר מגזרי. את מפלגת הבית היהודי, שהיא גלגולה של המפלגה הדתית־לאומית מפד"ל, המיר בימינה. כלומר, הוא מעדיף להיות מזוהה עם ימניותו ולא עם דתיותו, עם ישראליותו ולא עם מגזריותו.
זה ניכר אפילו בתגובה שפרסם, כאשר הותקף השבוע במילים חריפות על ידי מנהיגי ש"ס ויהדות התורה. "חברי הכנסת החרדים לא ילמדו אותנו מהי יהדות ובוודאי לא מהי ציונות", אמר בנט. בחירה מעניינת של מילים, שאפשר לקרוא גם כך: מילא שהחרדים ינסו ללמד אותנו מהי יהדות – הם בטח לא יכולים ללמד אותנו מהי ציונות!
כמה מילים על המתקפה של החרדים. קודם כל, היא הייתה מוגזמת. ספק אם ממשלת בנט־לפיד תחתור לשינוי דרמטי בתרבותה היהודית של ישראל. ועוד, היא הייתה מוקדמת. הממשלה עוד לא יצאה לדרך, כך שאין שום סיבה לזעוק על עוולות דמיוניות שאולי, אבל כנראה שלא, יתרחשו.
ועוד, היא הייתה מגוחכת. שנים ארוכות הם יושבים על ברז ההחלטות וההקצבות, וברגע שמישהו אחר מעז להתקרב אליו, הם מצטווחים כאילו ניתנה להם זכות מלידה להחזיק בברז לנצח. מצער, אבל זה סוג השיח שמתקיים בזירה החרדית. בתקשורת החרדית, בכרוזים ברחובות, בזירה הפוליטית. שיח גלותי של צווחנות. כל יריב הוא קוזק, כל בר־פלוגתא הוא פריץ. השמש זרחה, השיטה פרחה, ואביגדור ליברמן נכנס למשרד האוצר.
וכמובן, החרדים לא כיוונו את החצים לליברמן. הם כיוונו לבנט. גם משום שליברמן אבוד להם. גם משום שזה מה שציווה עליהם נתניהו לעשות. גם משום שקשה להם עם בנט. קשה להם עם הציונות הדתית. למעשה, קשה להם איתה מאותה סיבה שקשה להם עם הרפורמים.
לחרדים היה נוח יחסית עם החילוניות הישראלית הנינוחה, שהעבירה לידיהם את המנדט על הצביון היהודי של המדינה, והלכה לים לאכול קרטיב. פחות נוח לה עם זרמים וקבוצות שמבקשים להתחרות על משבצת הצביון. פחות נוח עם קבוצות שבוחרות להתעקש שאפשר לעשות משהו אחר, ולכנות גם אותו "צביון יהודי".
ובתרגום לסמלים: נוח להם יותר עם בלוריתו העירומה של לפיד מאשר עם כיפתו הקטנה של בנט, שלא לדבר על כיפתו הגדולה יותר – כן, נדמה לי שהיא גדולה יותר – של הרב, חבר הלמה לחרדים נוח יותר עם לפיד החילוני מאשר בנט הציוני דתי?כנסת, גלעד קריב.
# # #
למעשה, החרדים, כקבוצת מיעוט נבדלת, מנהלים כל העת שני קרבות שאינם זהים. האחד הוא נגד החילוניות. זה הקרב הקל, משום שרוב החילונים בישראל לא מבקשים לקבוע מהי היהדות הנכונה, הם מבקשים שיעזבו אותם לנפשם, ולא יגידו להם מה לעשות.
הקרב הקשה הוא מול הציונות הדתית, ובמידה פחותה מול זרמים פרוגרסיביים, משום שאלה מבקשים לקחת לחרדים את פרוסת הלחם שלהם. הם מבקשים להקים בתי דין של גיור – מה שמשאיר פחות כוח למגיירים החרדים. הם מבקשים לתת תעודות כשרות – מה שמחליש את ההכשרים החרדיים. הם מבקשים להשתלט על הרבנות הראשית – שנעשתה לספק עבודה לחרדים.
הם לא מתחרים על השאלה עד כמה המרחב יהיה "יהודי". הם מתחרים על השאלה מי ינהל את המרחב היהודי. החרדים רוצים לנהל אותו, מסיבות אידיאולוגיות, אך לא פחות מזה מסיבות כלכליות. ניהול המרחב היהודי של ישראל מאפשר לחברה החרדית להתקיים כלכלית. הממשלה של בנט עלולה לפגוע בהם, מסיבות אידיאולוגיות, אך לא פחות מזה משום שבנט מעדיף להעביר את שלל הג׳ובים לחברים שלו.
לצד המלחמה על הג׳ובים ישנן כמובן גם מלחמות מהותיות. דוגמה אחת היא המלחמה על מה שמכונה "פשרת הכותל". אגב, מלחמה שכמו רבות אחרות יצאה מפרופורציה ונעשתה לסמל, למיתולוגיה. העם היהודי לא יינצל, וגם לא יתמוטט, אם תהיה רחבה בכותל שאפשר יהיה לבוא אליה, להתפלל ולחגוג כמנהג הקהילות הלא־אורתודוקסיות.
החרדים לא יתמוטטו מזה. הם נלחמים על הרחבה לא בגלל הרחבה אלא בגלל העיקרון. זה העיקרון הקובע שהם, והם בלבד, הפרשנים המוסמכים לקבוע מהו המעשה היהודי. מרגע שיעורער העיקרון, תיפרם רקמת הקיום החברתי והכלכלי שלהם בישראל.
יכול להיות שהיא כבר נפרמת. שימו לב לקואליציה החדשה. נכון, היא קמה קודם כל כקואליציה נגד נתניהו. זה הדבק העיקרי. אבל לצדו, המאפיין המשותף הנוסף של כלל מרכיביה – שחלוקים ביניהם כמעט בכל נושא, משטחים ועד משפט, מכלכלה ועד חוק הלאום – הוא ההתנגדות לבדלנות החרדית במתכונתה הנוכחית.
כמובן, בקואליציה יש גוונים ביחס לחרדים. האוהד ביותר הוא גדעון סער. הפחות אוהד הוא ליברמן. סער הוא מי שישמור על החרדים מפני פגיעה ממשית, גם מסיבות ענייניות (הוא לא חושב שהדרך להתנהל מולם היא בכפייה), וגם מסיבות פוליטיות (הוא מביא בחשבון שיזדקק לחרדים בקואליציה עתידית). אבל כמה מחברי הקואליציה מתכוונים להפעיל לחץ מתון על החרדים, וסער ייאלץ להביא בחשבון שאם אינו רוצה שהקואליציה תתפרק על רקע זה, הוא יצטרך לשחרר קצת חבל.
איזה קצה של חבל, זו השאלה שמעניינת את החרדים, זו השאלה שצריכה לעניין גם את הציבור. בהסכם הקואליציוני הלא מחייב עם מפלגת העבודה – לא מחייב כי לבנט יש זכות וטו - כתוב שיימצא "פתרון למעמד הזוגי של בני זוג מנועי חיתון, לרבות בני זוג מאותו מין, כך שיוכרו כנשואים לכל דבר ועניין בישראל ובמדינות אחרות". הפתרון הוא עניין מתבקש.
ההכרה כ"נשואים" דורשת בירור. מה זאת אומרת "הכרה". והאם היא חייבת לכלול את המילה "נשואים". הנה, שוב מלחמה שמשמעותה סמלית יותר מאשר מעשית. חשוב מאוד לאפשר לכל זוג לחיות את חייו כרצונו, מבלי שזכויותיו ייפגעו. חשוב קצת פחות לסלסל בהגדרות שמייצרות קטטה מיותרת. אבל בקוטב הפרוגרסיבי, כמו בקוטב החרדי, לעתים קרובות הפוליטיקה היא פוליטיקה של זהות, ולא פוליטיקה של תכליתיות.
ממשלה חכמה תוותר בסעיפי הזהות ותחתור לשפר את סעיפי התכליתיות. פחות חשוב שכל זוג ייקרא "נשוי", יותר חשוב לרסק – כן, אין מנוס מלרסק – את ההסדר המאפשר לאלפים רבים של חרדים צעירים להתפרנס מלימוד תורה. פחות חשוב לארגן "רחבה רפורמית" בכותל, יותר חשוב לערער את הכלכלה החרדית הנשענת על משחק בכספי המדינה.
פחות חשוב, וזה אולי קצת קשה לשמוע, לנסות להתעקש על לימודי ליבה, משמע, שכל חרדי ילמד קצת אנגלית ומתמטיקה. כי זה לא יקרה. כי אין מי שיודע ויכול לפקח על כך. הרבה יותר חשוב ליצור מציאות שתגרום לציבור החרדי עצמו לבחור בלימודי ליבה.
# # #
כדי שכל זה יקרה, הממשלה צריכה להתקדם בהסכמה רחבה, בצעדים נחושים, בזירות הכרחיות. ליברמן צריך לקבל את העובדה שלא כל צעד סמלי שהוא רוצה בו - יכול להתממש. סער צריך להפגין אחריות ולהסכים למהלכים שהחרדים לא יאהבו, אך גם הוא יודע שהם הכרחיים.
כדי שכל זה יקרה, הממשלה צריכה להחזיק מעמד. מה שייעשה בשנה־שנתיים יוחזר מהר לאחור (אלא אם תתאפשר קואליציה נוספת בלי המפלגות החרדיות). מה שייעשה בשנה־שנתיים יוחזר בריבית, כמו שקרה עם פירוקה של ממשלת האחים בנט־לפיד באמצע העשור הקודם.
עכשיו נשאל: האם ליברמן יסכים לוותר על סמלים? האם סער ייקח סיכון פוליטי? האם הממשלה תחזיק מעמד? על פי סקר המדד מהשבוע, רק רבע מהבוחרים סבורים שתשרוד יותר משנתיים. הנה עוד סיבה לעסקנים החרדים להפסיק לזעוק.
סטיית תקן
1. סקר אתר המדד מצא ש־33% מהישראלים סבורים שב־12 השנים שלו נתניהו היה ראש ממשלה "מעולה". עוד 25% סבורים שהיה "טוב". זה כמובן לא אומר שכל אלה רוצים שימשיך כראש ממשלה. חלקם רוצים, אבל רוב הציבור לא רוצה.
2. סקר אחר של אתר המדד מצא שלבוחרי ימינה יש אמון רב בנפתלי בנט "כראש ממשלה". כלומר, בין שרצו ובין שלא רצו שימינה תחבור ללפיד, הם סומכים על בנט. הממצא הזה מצטרף לאחרים שמעידים על הצגה לא לגמרי מדויקת של המציאות בשבועות האחרונים. נכון, הרבה בוחרי ימינה מתנגדים לממשלה החדשה, אבל יש גם הרבה שתומכים בה. הסיפורים הנפוצים על נטישת בוחרי בנט היו מוגזמים. אם כי צריך לזכור שלבנט היו בסך הכל 7 מנדטים, כך שגם נטישה לא המונית משאירה אותו עם תמיכה ציבורית די קטנה.
3. על מה נשענו הטענות לנטישה? צירפנו גרף של שני סקרים, האחד של דיירקט פולס, השני של פאנלס פוליטיקס. דבר מעניין ניכר בהם. הסכמה על שיעור הבוחרים מכלל הציבור שמתנגדים לממשלה (קצת יותר מ־40%, כפי שמצא גם סקר מדגם של ערוץ 12); אי־הסכמה על שיעור בוחרי ימינה שמתנגדים לממשלה. סקר אחד לימד שרוב גדול של בוחרי ימינה מעדיף בחירות חמישיות. סקר שני העיד שרוב קטן של בוחרי ימינה (51%) דווקא תומך בממשלה החדשה. מה מסביר את הפער? אולי השבוע שהפריד בין הסקר הראשון (בוחרי ימינה מתנגדים) לסקר השני (הם תומכים). אולי נוסח השאלה השונה (מעדיפים את הממשלה או בחירות חמישיות – לעומת תומכים או מתנגדים לממשלה).
השבוע עשינו שימוש בסקרים של אתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, פאנלס פוליטיקס, דיירקט פולס, מכון מדגם.