לא פעם צחקתי עליה, גם בפניה. אמרתי לה: "תגידי, מארי, איך זה שאת נשואה לדוד שלי כבר 40 שנה ועוד לא למדת עברית?". היא ספקה כפיה בייאוש ואמרה: "אני לא טוב בעברית, לא טוב", התנצלה שוב ושאלה את דוד שלי, בעלה, איך אומרים "לא טוב" בעברית. "אמרת מצוין", ענה לה והמשיך לדבר עם דודי השני על כסף, דירות וההבדל בין צרפת לישראל.

דוד שלי עזב את הארץ מזמן, סמוך למלחמת יום כיפור. כנראה שקרה משהו בצבא שגרם לו לשהות ימים שלמים בחדרו, לבהות בפוסטרים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ומייק ברנט, ולקום רק אם זה לשירותים או לקוסקוס של סבתא שלי, אמו.

אז, בימים ההם, בלוד הצעירה והמפויחת, מי יכול היה לחשוב על מודעות לכאלו שחזרו לא כמו שנשלחו? וכששירים בתוניסאית לא עזרו, גם לא אוכל מנחם ולא בוחה (ערק) שבדרך כלל מעולה בלהשכיח כאב, שלף סבי סטיפת שטרות מתחת אחת הבלטות ונכנס אל חדרו של דודי. "אבני", אמר לו, "אבא יודע מה כואב לך, כך את זה ביד שלך, שים כמה בגדים במזוודה וסע".

דודי התיישב במיטתו והניח ידיו הצעירות על ידיו העייפות מעמל של סבי: "אני בסדר, אבא, עוד קצת ואני מתאושש".
"תיסע, אבני", התעקש, "תוציא הלכלוך שלך בחוצלארץ ותחזור עד ליל הסדר, טוב?".
"תודה, אבא", לקח דודי את השטרות מסבי, לא לפני שנשק לשתי ידיו בחרדת קודש.

בשדה התעופה בכתה סבתי את נשמתה. "לא להרבה זמן, בסדר?", ביקשה מבנה אהובה. "אל תדאגי, אמא, על כל יום מיותר תקבלי עוד מאה גרם אדמחוד (ביצי דגים)", הבטיח, נשק לראשה ועלה אל הטיסה. מאז - לא חזר.

כלומר חזר, גם הביא איתו אדמחוד בשפע לסבתי, כמו גם נעליים, כותונות פרחוניות שאהבה וקלטות סרטי קולנוע תוניסאיים ומצריים שבהם נהגה לצפות עם סבי כשירד הערב. אבל את ביתו, משפחתו ועסקיו - בנה שם. את מארי הכיר דווקא בארץ, בשדה התעופה, כששניהם רבו על מונית ואז גילו שהם צריכים אותה לאותה העיר.

לפי התמונות, זיכרונותיי וסיפוריו, היא הייתה האישה הכי יפה שהיה לצרפת להציע, ולא זו בלבד - היא גם הייתה יהודייה, מה שבכלל העיר את הפרפרים בבטנו. כל הדרך במונית - הוא לחלק אחד בלוד והיא לחלק אחר, חדש יותר - שוחחו. הוא סיפר לה על עסקי הבגדים שלו בצרפתית מקרטעת, והיא דאגה לתקן אותו בכל מילה שנייה וכך פסחה על העובדה שהיא לא לומדת כלום וכמעט לא עובדת בכלום כי יש לה הורים אוהבים מדי, שמבינים שאופייה שונה מדי ואינם לוחצים. דודי גם לא שאל שאלות, לדעתי הוא הניח שזה כך.

בשנות ה־70, נשים לא קרייריסטיות, בפרט מלוד, לא היו מצרך נדיר במיוחד (אמי עד היום מתגאה בכך שהיא היחידה בשכונתה ששברה את תקרת הזכוכית והתגייסה לצה"ל).

עשר דקות אחרי שהחלו בנסיעה, נהג המונית עצר קודם ליד ביתו של דודי. "אמרתי לך קודם לכתובת שלה", נזף דודי. נהג המונית הביט בו דרך הראי וחייך: "שלך קרובה יותר, ואני אשמור עליה, מה אתה דואג לצרפתייה הזאת?". היום דוד שלי, ובכלל העולם, מתונים הרבה יותר, אבל אז, הוא היה גבוה, מרשים, יוצא גולני ולפני הכל צפון אפריקאי גאה, כך שלא היה נדרש הרבה כדי שדוד שלי ייצא מהאוטו בג'נטלמניות, יבקש את סליחתה של מארי, האישה שעיניה מוזהבות ונוצצות, ייגש אל חלונו של הנהג, וברגע של היסח דעת ייתן לו אגרוף בפניו המגעילות. לימים יספר שהוא רק עשה לו טובה, כי סידר לו את כל מה שבלגנה אמו.

מארי יצאה מהמונית בחרדה. כשנסע הנהג, מסנן קללות שבשמחה הייתי מפרטת אבל אין לי מושג איך מאייתים אותן, כעסה מארי על דודי והחלה ללכת בין סמטאות העיר העתיקה בלוד. "זה לא טוב", אמרה בצרפתית, "מה זו ההתנהגות הזאת? אתה ברברי? אה?", עמדה והביטה בבחור המתנצל. "הוא דיבר לא יפה אלייך, מארי, אני גבר!", תירץ. היא נעמדה מתנשפת, ברקע קרא המואזין לכל המתפללים אל המסגד.

"גבר זה מישהו שיודע מתי צריך ומתי לא צריך", המשיכה. כשזעפה הייתה יפה אפילו עוד יותר. "אז עכשיו צריך?", שאל בעברית. "צריך מה?", שאלה בצרפתית. "את זה", ענה בעברית ונשק לה, באומץ רב ובעדינות רבה עוד יותר, וכששקעה השמש, היו כבר שניהם בדרך לביתה של סבתי.

כשראתה את בנה האהוב, את המזוודות שהביא איתו, את המתנות הרבות ואת האישה שבידה אחז, צעקה "קולולו" לכל השכונה ושלחה את סבי להזמין את כולם לארוחת קוסקוס ודגים. היא ידעה שהוא לא יישאר, הרי צרפת של אז הפילה המון חללים בקסמה, אבל משהו בפנים שלו, הצלקת הבלתי נראית שגרם לו הצבא, עבר פתאום. גם דודי וגם מארי האריכו את חופשתם בארץ ופחות משלושה חודשים אחרי היכרותם, התחתנו באולם החדש שנפתח ברמלה.

בצרפת הביאו לעולם שלוש בנות יפות. אני עוד זוכרת את חופשות הקיץ שבהן היו מגיעים ארצה עם בנותיהם, שוכרים דירה גדולה ויפה על חוף הים של תל אביב ומזמינים אותנו, את כל הדודים, לישון שם, לאכול איתם במסעדות טובות, לבלות שעות רבות בחוף פרישמן ולצפות בקלטות וידיאו שצילמו בביקוריהם ביורודיסני.

אני חושבת שאף פעם לא קינאתי כמו שקינאתי באוזני המיקי מאוס שרכשו שם, בסוכריות הצבעוניות והגדולות ובמתקנים שעליהם עלו בלי הגבלה. הם חיו שם מעסקי בגדים מצליחים שהקים ומאהבה גדולה. אם אתה מרגיש שאין מספיק מי אהבה בשורשיך ובצורת התשוקה טופחת על עלי הכותרת שלך, אתה תמיד יכול ללכת זמנית לאדמה אחרת ובלבד שלבסוף תחזור לזו שלך. אינני יודעת כמה זה נכון לגבי דודי ואשתו, אבל מניחה שגם הם לא נשאבו להוויה הצרפתית.

לא מזמן, כשבנותיהן כבר בוגרות ונשואות, והם סבא וסבתא, החליטו כולם לשוב ארצה ולהשתקע בישראל. אי אפשר לייפות את זה, המצב בצרפת לא הכי טוב ליהודים ומוטב עכשיו מלעולם לא. לפני כמה שבועות שוב נסענו כל הדודים, כמו אז, באמצע שנות ה־90 הנחמדות, אליהם הביתה.

ברקע סיפר קריין החדשות על תוצאות מבצע שומר החומות. ראיתי את דודי הולך אל המטבח, מביא בשרים טובים שרכש ומעיף מבט בטלוויזיה. בכל פעם שראה חייל בירך אותו ומיד הפנה מבטו, כדי לא לעורר פצעים רדומים, חלילה. אכלנו כולנו המון, שתינו יינות טובים והעלינו זיכרונות, גם מסבי וסבתי המנוחים, שלאחרונה נהרס ביתם בלוד לטובת פרויקט בנייה חדש, והרמנו כוסית לזכרם. כשפינינו הכל, עדיין שודרו חדשות. תגידו, אין פיקוח על כמות החדשות היומית בטלוויזיה?

אמו של חייל צה"ל שנהרג באחד המבצעים בעבר התראיינה. דודי, שהיה מעט מבוסם ומהורהר, הביט בטלוויזיה. ראיתי שמשהו משתנה בפניו, ועוד לפני שניגשתי אליו, הלכה אליו מארי, בפאסון צרפתי, שאליו בחיים לא אגיע, לקחה אותו אל המטבח, הם עמדו שם שניהם, בני למעלה מ־60, והיא חיבקה אותו ושרה לו שיר ישן של אנריקו מסיאס.

הוא עטף את אגנה וכך רקדו לקול צחוקם המובך של נכדיהם. יש משפט יפה בצרפתית: "אבוקת האהבה נדלקת במטבח". הבטתי עליהם וקינאתי. כשחזרנו הביתה, הרדמתי את הקטנה, מזגתי לי כוס יין והנחתי תקליט ישן של אנריקו מסיאס על הפטיפון שלא ניגן המון זמן, חיכיתי שגור יבוא, הוא כבר ישן עמוק. רגע לפני שנחמץ לבי, עצמתי עיניי והזכרתי לעצמי כמה יפה התשוקה, כמה יפה האהבה וכמה אני יכולה עוד לחיות.

פעם טיילתי לבד בצרפת. בוקר אחד, ברובע הלטיני, אמר לי נגן סקסופון שאת כל השירים שינגן היום, ינגן בשבילי. ידעתי שזה משפט שגור אצלו ובכל זאת הנחתי במזוודתו 5 יורו, רק בזכות העובדה שגרם לי לחייך. בערב, כשחזרתי, תשושה ועמוסה בשקיות שופינג, זכר אותי. "כל היום ניגנתי בשבילך ולא היית".

באותו הרגע אהבתי אותו בצרפתית.
ולמעשה, יש סיכוי, בכלל לא מבוטל,
שאני עוד אוהבת אותו, מאוד.