לביקורו המוצלח של יאיר לפיד השבוע באיחוד האמירויות נלווה צל קטן. משהו מהסוג שעליו לא מדברים. הידידה הטובה במפרץ מצויה בעיצומו של גל התפשטות מהיר של קורונה. מדי יום מתגלים בה כ־2,000 מקרים. זו מדינה שאוכלוסייתה כשל ישראל, 10 מיליון נפשות, אבל שיעור נדבקי הקורונה בה, נכון לימים אלה, גבוה פי שישה.
האם תכריז עליה ישראל כעל מדינה "אדומה" ותחייב את החוזרים ממנה בבידוד? ארצות הברית כבר הכריזה לפני חודשיים על דובאי ואבו דאבי כעל יעדים מסוכנים, והמליצה לאזרחיה לא לבקר בהן. אבל ישראל איננה ממהרת. משרד הבריאות אינו חושף בפני הציבור את הקריטריונים להכרזה על מדינה מסוימת כעל אדומה.
השיקולים הללו אינם תמיד קשורים לרפואה בלבד, ולעתים מעורבים בהם צרכים מדיניים או כלכליים. מדינה כלשהי עשויה לחמוק מן ההכרזה עליה כעל מדינה אדומה, אם יחסיה עם ישראל הדוקים דיים, אף אם נתוני התחלואה בשטחה מצדיקים זאת והסכנה למבקרים גדולה.
הכרזה על מדינה כעל מוכת קורונה והמלצה לא לבקר בה הן צעד שיש בו עלבון ופגיעה בכלכלתה. צריך יושר ציבורי ואומץ מדיני רב לעשות זאת. ירושלים ואבו דאבי מצויות בימים אלה בשיא הרומן ביניהן. אפשר אף לומר כי בשבועיים האחרונים טיפסו יחסיהן מדרגה נוספת. אירוחו של לפיד לא היה רק ביקור רשמי ראשון של שר ישראלי בממלכה, אלא גם ראשיתו של עידן חדש ששני הצדדים חיכו לו – העידן שאחרי נתניהו.
גם שם, ולא רק בקואליציה הטרייה בראשות נפתלי בנט, הסתייגו מראש הממשלה הקודם וחיכו שיפרוש. לא במקרה היסס מוחמד בן זאיד לפגוש אותו בפומבי במהלך מסעות הבחירות, ולבסוף החליט לא לעשות כן.
עד כה נמנעה ישראל מהכרזה על איחוד האמירויות כעל מדינה אדומה, גם בשיא תנועת התיירות לשם בשלהי 2020, כאשר ישראל שרתה בסגר שלישי ובדובאי נרשמה התפרצות. ההימנעות גם כיום מהכרזה עליה כעל מדינה אדומה מאתגרת במיוחד על רקע התפשטות הזן ההודי. ישראלים שישובו משם ויידבקו בזן הזה לא יחויבו בבידוד.
אף שמדובר בהחלטה של מומחי רפואה, מי שיקבע אם להכריז על איחוד האמירויות כעל מדינה מוכת קורונה יהיה הדרג המדיני ולא הרופאים. על כן, לא נתפלא אם ההכרזה לא תבוא. לעזרת מקבלי ההחלטות בירושלים בא הציבור הישראלי במזגו הנוח. לא רק שאינו חשוף לשיקולים שמובילים להכרזה על מדינה כעל אדומה, הוא אינו מרבה להתעניין במצב התחלואה במדינות שאליהן הוא נוסע.
חוץ מזה, לאן יש למהר. הרי הקיץ לפנינו, וסיכוי רב שתנועת הישראלים לשם תואט מאליה. מי רוצה לבלות חופשה ביעד שבו הטמפרטורה נושקת ל־50 מעלות.
בלילה בחברון
כוח גדול של אנשי ביטחון פלסטינים הגיע באישון ליל לבית פרטי בכפר דורא ליד חברון. הם שלפו מתוכו את ניזאר בנאת, מתנגד קולני של הרשות הפלסטינית, חבטו בו ללא רחם ולקחוהו למעצר. כמה שעות אחר כך, בנסיבות שטרם הובררו, הוחזרה גופתו למשפחה. הריגתו הסעירה את הרחוב הפלסטיני, ובעיקר החרידה את שונאי הרשות. לא רק שהיא מצרה את צעדיהם של מבקריה, הנה היא מוציאה אחד מהם להורג.
בערים הגדולות התלקחו הפגנות שדוכאו בכוח רב. אנשי ביטחון הכו עיתונאים שסיקרו את המהומות, שברו את מצלמותיהם ולקחו כמה למעצר. חמאס ודחלאן עודדו את המפגינים מהיציע.
האזרח הממוצע רואה בהפגנות מאבק אליטות בצמרת ההנהגה, ואינו נחפז להצטרף למפגינים. משום כך, טובים הסיכויים שהמחאה תדעך. אומנם המנוח חשף את קלונה של הרשות ותבע ממנה שקיפות וחירויות, אבל מה לפלסטיני הפשוט ולמאבקים גדולים. כתוארו כן הוא - אדם פשוט. דמוקרטיה? חירויות? תנו לו רק לחיות.
ולמרות זאת, סיפור מאבקו ומותו של ניזאר בנאת הוא תחנה בולטת בשחיקת מעמדה של הרשות בעיני הציבור. שחיקה של גוף הנהגה או ישות סמכותית היא תהליך ארוך, שטיבו אינו נראה לעין. ולמרות זאת, סכנתה לאורך השנים גדולה. כאשר שלטון הולך ומאבד את הלגיטימציה שלו בעיני הציבור, בתהליך ארוך ובטוח, הוא עלול לאבד גם את כוחו.
אלה שהרגו את ניזאר בנאת ביצעו פשע בל יכופר, ומקומם בבית המשפט. סיכוי קלוש שהם קיבלו הוראה לרצחו. סביר יותר שהפעילו עליו לחץ פיזי הדוק מדי. אבל הם אחראים לחייו, ולכן אחראים גם למותו. הנזק שגרמו למעסיקיהם הוא רב, אבל בין שהדבר לרוחנו ובין שלא, לחולשת הרשות אחראים אחרים עוד הרבה לפני חוקריו הרשלנים של בנאת.
ממשלות ישראל, במיוחד בעשור האחרון, ראו בה מטרד במקום שותף. ממשל טראמפ ניסה לכפות עליה הסכם שלום שבו לא חפצה, ומבלי להיוועץ בפרנסיה. תוך כדי גיבוש קווי היסוד של הסדר טראמפ, שלל הבית הלבן תקציבי סיוע שהועברו לרשות זה עשרות שנים.
שונאיה מבית מעליבים אותה ללא הרף. ראש הלשכה המדינית של חמאס ברצועה, יחיא סנוואר, קרא לרשות, באחד מנאומיו האחרונים, "סלון פוליטי". איש מאנשי דחלאן כינה אותה באחרונה באוזניי "רשת עיריות", כלומר, מרכז שלטון מקומי. מי יכול לעמוד בלחץ כזה. כאשר גוף כמותה מאותגר כספית, פוליטית וביטחונית בידי מעצמות כישראל או ארצות הברית, הוא נוח להתבקע.
ככל שנכשלה במשימתה העליונה להוביל את העם הפלסטיני למדינה עצמאית, כך שקעה עוד יותר. גם בסיאוב ושחיתות משל עצמה. אובדן המשילות על עזה הביא אותה לשיא השפל. מאז, ככל שחלף הזמן, נראית ההנהגה הזו חיוורת מאוד, רחוקה מכפי שהייתה בימי יאסר ערפאת. דמיינו כי מחר נפתח תהליך שלום, והנהגת הרשות מייצגת את הצד הפלסטיני במשא ומתן.
האם היא חזקה דיה כדי לעשות ויתורים? כדי לשאת ולתת בעוז מול ישראל? ברור שלא. עד לפני כמה שנים התשובה השלילית לשאלה הזו לא הייתה כה מוחלטת.
עד כמה הרשות חלשה חשף המרכז הפלסטיני למחקרים מדיניים וסקרי דעת קהל בשכם, בניהולו של ח'ליל שקאקי. שקאקי בחן מיהם עשרת הגורמים החשובים ביותר מבחינת הפלסטינים בלחימה האחרונה בעזה. בסקר נשאלו 1,200 פלסטינים בני 18 ומעלה מהגדה, ממזרח ירושלים ומהרצועה.
אבו מאזן סגר אחרון את הרשימה עם 8% תמיכה. הרשות התמקמה במקום התשיעי עם 11%. עתה באה פרשת בנאת וחשפה כי הנציגות הלגיטימית של העם הפלסטיני אינה רק רפה ומפוצלת, אלא גם אחוזת פאניקה. שהרי מי שהורג אופוזיציה של איש אחד, סביר שפחד ממנו. הרשות פחדה גם מדין הבוחר, ומשום כך ביטלה את הבחירות שתוכננו לפני כחודש וחצי.
יש ישראלים שיפלטו אנחת רווחה. ישות פלסטינית חלשה ומפולגת מאפשרת לישראל לשלוט בה טוב יותר. אבל כמו שראינו, היא גם נחלשת מבפנים. וכאשר היא נחלשת, היא מתקשה לכפות את מרותה על אלה שימרדו. ואז הסכנה איננה רק לה, אלא לכולם.