המרוויחים הגדולים מהמשבר בלבנון עלולים להיות חיזבאללה ואיראן

ביום רביעי עלה מחיר הדלק בלבנון שוב ורשם שיאים חדשים: ליטר בנזין 95 הגיע לכ־71,600 לירות לבנוניות, לאחר שרק כמה ימים לפני כן נרשמה עלייה של 45% במחירים בעקבות הפסקת סבסוד מוצרי הדלק. המחיר הוא הסימפטום למשבר האנרגיה במדינה: אפילו לעשירים שנותרו בלבנון, שיכולים לשלם מחירים שכאלה, כבר קשה מאוד להשיג דלק.

התורים הארוכים שהשתרכו בשבועות האחרונים בכניסות לתחנות הדלק, הקטטות שפרצו וגילויי האלימות, מספרים את סיפור הכלכלה הגוועת של לבנון. ואולי הנתון הבא מבהיר עד כמה המצב קשה - מחירי החמורים עלו בכ־300% בשבועות האחרונים. במילים אחרות, לבנון הופכת למדינת עולם שלישי, והכוונה לרף התחתון של העולם השלישי. למעשה, אין מדובר במדינה בדרך לקריסה כלכלית, אלא במדינה שכבר שם, עמוק בתוך הקריסה, כשבאופק אין אף חבל הצלה.

נתחיל במספרים: האזרח הלבנוני "הממוצע" זוכה לכשעתיים חשמל ביום, מאחר שתחנות הכוח מושבתות ברובן עקב מחסור בדלקים. מאות רופאים עזבו את המדינה בשנה האחרונה וכך גם רבים מקרב השכבות המשכילות. ב־2020 נרשמה ירידה של כ־25% בתמ"ג, ובחצי השנה הראשונה של 2021 ירידה נוספת של כ־10%. יחס החוב־תוצר עומד על כ־174%. מדובר בחוב שכבר לא ניתן לכסותו בפועל - יותר מ־100 מיליארד דולר. התעשייה עצרה מלכת, והתיירות, שתמיד הייתה אחד מענפי ההכנסה המרכזיים של לבנון, קרסה גם לנוכח הקורונה. הבנקים והפיננסים במצב קשה מתמיד, כשבכלי התקשורת מתפרסמים עוד ועוד דיווחים על תרמיות למיניהן שמהן סבלו אזרחי לבנון בשנים האחרונות.

רזרבות מטבע החוץ של המדינה נאמדות ב־15.5 מיליארד דולר, וכשהן יאזלו, המדינה תחדל לתפקד ותפשוט רגל. הבנקים הפסיקו את הזרמת מטבע החוץ, ותוך שנה נשחק ערך הלירה הלבנונית בכ־90%. לירה אחת מלפני שנה שווה כיום כעשר אגורות. שער ההמרה עומד על דולר אחד ל־17 אלף לירות לבנוניות, כשרק לפני חצי שנה הוא עמד על 1:3,500. בממוצע, בכל יום בשבועיים האחרונים איבדה הלירה הלבנונית שווי של כ־500 לירות מכוחה.

אובדן הערך של הלירה מוביל גם לאינפלציה נוסח זו של ישראל בשנות ה־80. מדד המזון הגיע לכ־228% אינפלציה בשנה, ומחיר הלחם קפץ ב־55% בעשרת הימים האחרונים. האינפלציה הכללית עומדת על "רק" 121% בשנה. העוני מכה בכל פינה, ויותר ממחצית מהתושבים (55%) חיים מתחת לקו העוני, שעומד על כ־14 דולר ליום הכנסה לנפש. וזה לא כולל את הנתונים המתייחסים לאוכלוסיית הפליטים (כמיליון וחצי פליטים מסוריה), שם המצב קשה הרבה יותר.

הציבור בבהלה ואין מי שירגיע אותו. נגיד הבנק המרכזי חשוד במעורבות בשחיתות, הפוליטיקאים נהנים מתדמית ירודה במיוחד, ובצדק, והמשבר מדגיש את העוינות והאיבה בין העדות ובין הקבוצות האתניות והדתיות השונות. המדינה בדרך ללא מוצא, ללא ממשלה מתפקדת. ראש ממשלת המעבר חסן דיאב מאיים על המערב שהפליטים ימצאו דרכם לאירופה בסופו של דבר, וראש הממשלה לשעבר, שאמור אולי להיות גם בעתיד, סעד א־דין אל־חרירי, אינו מצליח להרכיב ממשלה לנוכח המכשולים שמערים עליו חיזבאללה. אם לבנון תמשיך בשלה, העתיד רצוף בתרחישים שנעים בין גרוע לגרוע יותר.

בדרך למלחמת אזרחים?
קשה להבין לאן מועדות פניה של לבנון. ההתאוששות לא נראית סבירה לנוכח המתרחש, גם במישור הפוליטי. ארגון טרור שיעי קיצוני, שנשען על איראן ועושה ככל העולה על רוחו במדינה, כופה עליה שיתוק, מתוך רצון, כך נראה, להכפיפה לאיראן. להפוך את אזרחי לבנון לקבצנים שיושיטו את ידם לטהרן לבקשת עזרה.

המגמה הזו בחיזבאללה אינה חדשה במיוחד: כבר לפני כשנה ויותר, כאשר פרצה הקורונה, החל הארגון לפנק את תומכיו ובני עדתו בשלל הטבות סוציאליות: רשת מרכולים שמעניקה הנחות מיוחדות לבני העדה, כרטיס הנחות לעניי העדה, בתי מרקחת עם תרופות איראניות ותגיות בפרסית, וכעת "ההברקה" החדשה מבית היוצר של נסראללה - ההצעה לקנות דלק מאיראן. ספק אם התרחיש הזה אפשרי, אך הוא נועד לאותת לאזרחי לבנון מי יכול לעזור להם. בעוד כל הגורמים האחרים שבוחשים בקלחת, כמו סעודיה וצרפת, אינם מוכנים לסייע ללבנון כל עוד אין ממשלה מתפקדת, נסראללה כבר מנסה לצייר עצמו ואת איראן כמצילים של המדינה.

האחיזה הגוברת של חיזבאללה והתפוררות המדינה הלבנונית הינן המשך למגמה בת עשרות שנים, שבהן הארגון נוגס בריבונות לבנון לאט ובהתמדה. וייתכן שלכאן גם הולכת המדינה: כל עדה וקבוצה תתכנס לתוך עצמה, תתקיים ותסתייע באנשיה שלה, והמסגרת המדינתית תהיה תיאורטית בלבד (גם כיום כבר קשה להצביע על מדינה מתפקדת). תרחיש שני, מעט יותר אלים ומסוכן, הוא זה של 2005, לאחר רצח רפיק אל־חרירי בידי אנשי חיזבאללה. אז יצאו ההמונים לרחובות ודרשו את סילוקו של המשטר הסורי והנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ולמרבה הפלא אף הצליחו בכך.

כיום תרחיש שכזה נשמע דמיוני לחלוטין. ראשית, אין מדובר בצבא זר אלא בארגון לבנוני, שאומנם חותר תחת המדינה אך בכל זאת נחשב בעיני רבים גוף לגיטימי. שנית, ההמונים לא יוצאים לרחובות. אין הפגנות סוערות, אין דרמות ברחובות, מלבד אולי קטטה או תגרה בכניסות לתחנות הדלק. תרחיש שלישי, והמסוכן ביותר, הוא התפרצות אלימה נוסח מלחמת האזרחים ב־1975, או לחלופין השתלטות כוחנית של חיזבאללה על נקודות שלטון משמעותיות, בדומה למהלך שעשה הארגון ב־2008 אל מול ראש הממשלה פואד סניורא. גם התרחיש הזה לא נשמע סביר במיוחד.

השבוע, אנשי "הכוחות הלבנוניים" של סמיר ג'עג'ע, פוליטיקאי נוצרי מארוני (מהמושמצים ביותר במדינה, שלא היסס בשנות ה־70 וה־80 לרצוח ולטבוח בחפים מפשע), פרסו מחסומים בעיירה זחלה, מראות שהזכירו נשכחות מימי מלחמת האזרחים בשנות ה־70 המאוחרות. אולם גם ג'עג'ע, אחד ממתנגדי חיזבאללה המובהקים ביותר, יודע היטב את מגבלות הכוח של אנשיו, ושאין להם באמת יכולת להתמודד עם הארגון השיעי.

לא ניתן לדעת מה יקרה בלבנון, ותמיד ייתכן שיגיעו גם חדשות טובות מסוג מסוים. אם יצליח אל־חרירי להרכיב ממשלה חדשה, זה בהחלט יכול לעודד סיוע מערבי ללבנון. לחלופין, אם אכן יחליטו איראן ו/או רוסיה להתערב, לבנון תקבל יציבות מסוימת, אך תהפוך לעוד פרובינציה של האימפריה הפרסית.