העובדה שבכירי הליכוד איבדו השבוע סופית את הזהות האידיאולוגית שלהם, כשנכנעו לגחמות של בנימין נתניהו והפקירו את האינטרסים של העם והמדינה, כבר לא מפתיעה. ההצבעה על חוק האזרחות רק השלימה מהלך ממושך של התאדות ערכי מפלגת הליכוד, והמרתם לרצונות של משפחת נתניהו. גם הזעם האיום של המפלגות החרדיות לא באמת מפתיע. אבל איך מסבירים את מה שמתרחש במפלגה שמכנה את עצמה "הציונות הדתית"? איך מעכלים את הקו האידיאולוגי ועוד יותר מכך את הסגנון?

השבוע כינה בצלאל סמוטריץ' את איילת שקד "סמרטוט", "נציגת בל"ד", "סרח עודף של נפתלי בנט". את מתן כהנא הוא הכתיר כ"עבד נרצע", את ניר אורבך "אפס... שחצן חצוף, שקרן ורודף כבוד ותפקידים". את ראשי ימינה כולם הוא הגדיר כ"אנשים מופקרים וחסרי אחריות, שסיכנו ביודעין את מדינת ישראל, ובשל תאוות שלטון ונקם סיכלו הקמת ממשלת ימין ציונית והקימו ממשלה מסוכנת עם שמאל פוסט־ציוני ותומכי טרור אנטי־ציוניים". ואלו רק דגימות ממסכת של גידופים, קללות ותארים שמשולחים ללא הרף, עם קצף על השפתיים.

מה הרציונל שעומד בבסיס ההתקפה הבלתי פוסקת של סמוטריץ' וכמה מעמיתיו, דווקא נגד נפתלי בנט, איילת שקד ומקורביהם? כידוע, סמוטריץ' פרש מימינה אחרי שסירבו לדרישתו להחזיק בתוך מפלגתם תת־מפלגה מטעמו, שתמנה 40% מחברי הכנסת שלה. לכן הוא איגד שברירי זרמים אידיאולוגיים, מוותיקי כהנא ועד קיצוני החרד"לים, לכדי פלטפורמה טכנית משותפת. רק שהחזית הימנית־דתית הנוקשה הזו הוקמה ביוזמתו ובדחיפתו של נתניהו, מי שאפילו סיפק לסמוטריץ' חבר כנסת נוסף כבונוס, משוריין בליכוד.

בגלל החסות של נתניהו, ניתן היה להניח שהמפלגה תתמסר לכל התעלולים של מנהיג הליכוד, בדיוק כמו יתר מרכיבי הגוש שלו. אבל דווקא כאשר נתניהו חיזר אחר מנסור עבאס והרשימה האסלאמית, דווקא כשהוא הכשיר אותם לחבירה עם הימין הישראלי לצרכיו שלו, סמוטריץ' לא הסכים לקחת חלק בחגיגה. אפשר היה להתווכח איתו, אבל גם להעריך ולקבוע שאצלו העקרונות ניצבים מעל הכל.

נרטיב כוזב למהדרין
אבל כאן התחילה התפנית בעלילה. מי שהתגמשו וסיפקו את כל האופציות לנתניהו, מי שהסכימו ללכת גם עם נתניהו וגם עם עבאס, היו דווקא ראשי ימינה. האגוז הקשה לפיצוחה של קואליציית נתניהו היה ונותר גדעון סער, שלא לדבר על אביגדור ליברמן. אבל משום מה, סמוטריץ' בחר לתקוף באכזריות רק את בנט ושקד ולהתעלם מסער וליברמן. מה זה לתקוף - לקלל, להגחיך, להתנפל עליהם בחמת זעם, על סף האלימות המילולית.

כדי להצדיק את הקו המוזר הזה הוא המציא סיפור, שגם אחרי שבדקתי אותו שוב ושוב הוא הוכח כמצוץ מהאצבע. לפי סמוטריץ', היו על המדף עריקים ממפלגתו של סער, שרק המתינו לכך שבנט יגיד כן, אבל בנט הכשיל את המהלך מסיבות אישיות, ושקד, להלן הסמרטוט, נגררה אחריו. מדובר בנרטיב כוזב למהדרין – עלילה מוחלטת, שמשווקת כדי לתרץ את הפרכות, הסתירות והמניעים האישיים של מנהיג הציונות הדתית, במטרה להסתיר את הרצון לחסל את היריבים מהמגזר בכל מחיר.

לשירות העלילה הזו גויסה ההאשמה שבנט ושקד הם "אנשים מופקרים וחסרי אחריות שסיכנו ביודעין את מדינת ישראל בשל תאוות שלטון ונקם". עלילה שמסתירה את העובדה שמפלגת הציונות הדתית משרתת את האגו טריפ של מנהיגה, לצד האינטרסים של נתניהו. הכל ללא שמץ של היגיון, בוודאי שלא אידיאולוגי. כי הרי בכל מה שסמוטריץ' ואנשיו מאשימים את בנט ושקד, הם חייבים להאשים, מעל לכל, את נתניהו.

מרב מיכאלי, גדעון סער, נפתלי בנט בדיון על חוק האזרחות (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

למשל, מי כמוהם יודע שמנהיג הליכוד הציע למפלגה האסלאמית הכל, כולל מחצית בלפור, רק כדי שתצטרף לקואליציה. כלומר, אם בנט ושקד הקימו ממשלה עם "תומכי טרור אנטי־ציונים" ולכן הם פסולים, הרי שנתניהו – מי שסיפק לאסלאמים את תעודת הכשרות, פסול מכל וכל. אבל סמוטריץ' פועל הפוך מההיגיון הזה.

בכלל, מי כמו סמוטריץ' יודע מה חולל נתניהו להתיישבות ביו"ש ולמערכת המשפט במהלך שנות כהונתו הארוכות. הוא, כמו אורית סטרוק ושמחה רוטמן ממפלגתו, מכיר מקרוב את מהלכי השמאל של מנהיג הליכוד: חנק ההתיישבות ביו"ש ובירושלים, השלטת היועצים המשפטיים והמינהל האזרחי, טרפוד כל רפורמה במערכת המשפט.

אבל הם לא עושים עם נתניהו כל חשבון. רלוונטי מכל - הם יודעים שנתניהו פינה פעמיים את המאחז אביתר והיה עושה את זה שוב ללא הנד עפעף, לו היה ראש ממשלה. למרות זאת יצאו מכיוונו של סמוטריץ' רק התקפות, סילופים וגידופים נגד ההישג יוצא הדופן של ימינה בפרשת אביתר. אילו הייתה לסמוטריץ' טיפת יושרה, קורטוב של אמת, הוא היה עורך ריקוד דגלים מול הבית של איילת שקד, מיד כשהושגה עסקת אביתר.

אגדת חורבן
ומכאן לפרשת השבוע, חוק האזרחות. כדי להצדיק את העובדה שסמוטריץ' דוחף את המפלגה להצביע נגד השקפת העולם שלה ונגד טובת המדינה, אפילו הפוך מדפוס ההצבעה שלו עצמו בעבר, המציאו במעבדות סמוטריץ'־רוטמן סיפור כיסוי חדש, שמו - חוק יסוד "ההגירה".

טיוטה של חוק שכזה נמצאת על שולחן מחנה הימין שנים רבות. גם אם יש בה היגיון, היא רחוקה מלהיות מבושלת, כשלמשל הועלו בעבר חששות לפגיעה בחוק השבות בגללה. עד כמה היא לא בשלה ניתן להיווכח מהעובדה שגם כשסמוטריץ' היה שר בממשלה, היא לא קודמה ולא חוקקה. למה? משום שראש הממשלה נתניהו טרפד את המהלך. רק שאז אפילו סמוטריץ' עצמו חשב שאפשר להסתפק בהארכות תוקף החוק הנוכחיות. לכן, לו היה זרזיף של כנות בדרישת סמוטריץ' לקדם עכשיו את חוק יסוד "החקיקה", היא הייתה מלווה בהטחת האשמות קשות נגד נתניהו ובניתוק כל קשר עם המהלכים שלו.

ובכלל, מי כמו ראשי מפלגת הציונות הדתית מבינים שהדרישה מהקואליציה הנוכחית לקדם את חוק היסוד שנתניהו וסמוטריץ' עצמם לא חוקקו, היא בלתי אפשרית, גם אם יש רצון עז. ולכן, אם לא רוצים לגרום לאסון דמוגרפי־ביטחוני, צריך להסתפק עכשיו במה שהיה טוב לנתניהו וסמוטריץ' ב־18 השנים האחרונות.

כך, ניסו לשוות לדרישת חוק יסוד "ההגירה" תחפושת של תביעה עניינית, בעוד שהיא לא יותר מכלי ניגוח מניפולטיבי וירוד נגד שרת הפנים וראש הממשלה. מילא לו היו מעלים אותה אבל נסוגים ברגע האחרון לטובת המדינה והעם. אבל מי שהצביע בכנסת יחד עם איימן עודה נגד הארכת תוקף החוק, עבר את גבול המשחק הפוליטי ופעל נגד כל ערך שהוא מייחס לעצמו. קדח חור בספינה המשותפת שלנו.

השבוע ראיתי את הסרט החשוב של גידי דר - "אגדת חורבן". סרט שממחיש עד כמה חציית הגבולות בעימות הפנימי בתוך העם היא שגרמה לחורבן בית שני. למראה הציורים המדהימים של הסרט, שמנפישים את האיוולת הטרגית שהתחוללה בתוכנו כאן לפני כאלפיים שנה, עלו לנגד עיניי תמונות השבוע בכנסת. במיוחד הצהלות המשותפות של אנשי הליכוד, הציונות הדתית וחבורת אחמד טיבי, המסמנים וי באצבעותיהם, כשכל אלו הצליחו יחדיו להפיל את חידוש חוק האזרחות בכנסת. נקווה שהם לא דוחפים אותנו לאגדת חורבן חדשה.