אנשים לא מוצאים עבודה כי אין להם ניסיון - איך יהיה להם ניסיון אם אף אחד לא מעסיק אותם? 

"איזו מערכת מעצבנת", סיננתי לעצמי בזמן נסיעה בשירות חדש לתחבורה שיתופית שיצא לדרך, וניגבתי את אגלי הזיעה. "מישהו כנראה החליט לשבור אותי סופית".

למרות התקלות החוזרות, אני מהמרת על השירות הזה פעם אחר פעם, כי אני אוהבת לתת הזדמנויות לדברים חדשים. הנהג הסביר לי שזה לא שהמערכת מעצבנת. "המערכת מבוססת על מיקום. היא מאוד משוכללת. העניין הוא שהמפעיל של המערכת צריך לצבור קילומטרים בשביל להוכיח שזה שירות מבוקש, ולכן לפעמים הנסיעה ארוכה יותר ממה שבאמת צריך".

ההסבר שלו היה מנומק וכלל כל מיני מילים שאני באמת לא מכירה או מבינה, גם כשאני לא אחרי התרוצצות בין שלוש תחנות שונות בטמפרטורה של 35 מעלות בשביל לאתר את ההסעה. ביג דאטה, משין לרנינג, AI.

"אני מבין בזה", הוא אמר. "לימודי הדוקטורט שלי הם בהנדסת תוכנה". יחד עם הגלגלים, נעה השיחה קדימה. "את שואלת למה אני עובד כנהג? פשוט מאוד. אף אחד לא מקבל אותי לעבודה, כי אין לי ניסיון. מה יש לי? שלושה ילדים שצריך להאכיל. אז הנה, חזרתי מהלימודים בחו"ל, עבדתי בתיירות כמה שנים, הגיעה הקורונה, הפסיקה התיירות, ואני נהג".

אין לו בעיה להיות נהג. לימדו אותו בבית שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל הסיפור הזה חוזר על עצמו. אנשים בעלי ידע, השכלה ומוטיבציה לעבוד לא מוצאים עבודה. לא כי אין עבודה, אלא כי תמיד מבקשים מהם ניסיון. ואיך יהיה להם ניסיון אם אף אחד לא מעסיק אותם? ידידי החדש חשב גם על זה. שיחה שנעה מאליה, כאמור. "הצעתי את עצמי לחברות בקצה השני של הארץ. אמרתי: אני מוכן לבוא לעבוד בחינם שנה, שתראו את היכולות שלי - וכלום. אומרים לי: תצבור ניסיון במקום אחר, ותחזור. כולם שולחים אותי למקום אחר. אין מקום כזה כנראה".

כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לשלוח קורות חיים. הניסיון המקצועי שלי, לפחות זה הפורמלי, הסתכם בעיקר באכילת במבה בלי להרעיש. קרובת משפחה שעבדה אז בבנק גדול אמרה לי שהיא תעזור לי. ניגשה למנהלת משאבי אנוש, סיפרה לה על החיילת המשוחררת והוזמנתי לשיחה. התלבשתי בהידור. שיחה לא הייתה, אבל כן נתנו לי דף שבו התבקשתי להעלות על הכתב את קורות חיי.

סיפרתי שגדלתי בין איברים בפורמלין במכון הפתולוגי, שאני בת בכורה ואחראית לארבעה אחים, סיפרתי על זה שניגנתי בפסנתר מגיל 4 וחצי ועל הרסיטלים, על המגמות שבהן למדתי בבית הספר, על העבודה הראשונה שלי, שהייתה בגיל קצת פחות מ־7, שאני קוראת בין שישה לעשרה ספרים בשבוע, וכך הלאה. אלו הם קורות חיי הרי. כתבתי בגילוי לב את מה שהאמנתי, אי־שם במלכות ירבעם, שיגרום למנהלת משאבי האנוש לחשוב: יש לנו פה פוטנציאל. אין לה ניסיון, אבל היא יצירתית וחרוצה. זו הקטנה, כספרית גדולה תהיה. אז חשבתי. נו. אני די משוכנעת שבאותה העת נטמנו בי זרעי ההבנה שבחיים אני לא אתן למישהו להיות מושפל ככה.

יסלחו לי כל הבוסים שלי בעבר, אבל אני זו שהרימה טלפון לכל אלה שכתבו מיילים עם הצעה למכור את עצמם בחינם בשביל לכתוב בעיתון. אמרתי להם: אל תציעו את שירותיכם וכישרונותיכם בחינם. כשמישהו מתרגל לא לשלם, מרבית הסיכויים שלא תהיה לו מוטיבציה לשנות את זה. רוצים לכתוב בהתנדבות? לא במקומות שטובעים בכסף. תתנדבו במקום שצריך עזרה ותצברו ניסיון. כך שני הצדדים ייצאו מורווחים.

מצחיק איך שתזכורות לפעמים נופלות לנו על הראש, וכשאני כותבת "נופלות לנו על הראש", אני מתכוונת לזה במובן המילולי. הבוקר, בזמן שחשבתי איך לחתום את הטור הזה, צנח על ראשי מהמדף של ספרי הילדים שאני אוהבת במיוחד ספר עם איורים של בחור מבריק. הכרנו לפני שנים ארוכות על ספסל מחוץ לבר בירושלים. הוא שיתף בתסכול שהוא סיים את לימודיו בבצלאל, מידפק על דלתות ואף אחד לא נותן לו הזדמנות. יש לו המון מה להציע, אבל שוב, סיפור הניסיון, וליתר דיוק, היעדר הניסיון, נושף בעורפו.

אמרתי לו: שמע, אני עורכת מוסף לקראת שבוע הספר. אני אתן לך הזדמנות ראשונה. שלח אליי איורים, נראה מה אפשר לעשות. ההימור השתלם. הוא קיבל תשלום סמלי ובמה יפה, ואני? לא כספרית, אבל כן יכולה לחשב מה הטוב הגדול שצומח מלתת הזדמנויות. איך אמרו חז"ל? ניסיון אחר ניסיון, גידלון אחר גידלון. 

המלצתרבות

מוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד מציע שתי פעילויות קיץ חדשות לכל המשפחה: ב"מעבדאדא - מרחב יצירה חווייתי" תיערך פעילות להקניית עקרונות האומנות המודרנית, כך שאפשר להיכנס לנעליו של אומן דאדא ולפרוץ את גבולות האומנות. בימי חמישי יתקיימו מפגשי יצירה ואומנות הכוללים ביקור בתערוכות במוזיאון, סדנת הדפס רשת, סיור בין הפסלים בסמטאות הכפר, ציור בנוף הכפר ויצירה במגוון טכניקות וחומרים. אפשר גם להצטייד בחנות המוזיאון בסלסילת פיקניק אומנות (גילאי 5 ומעלה) הכוללת את מפת הכפר, חומרי יצירה, מדבקות ואוסף פעילויות המשלב סיור בין הפסלים ומשימות חקר.

מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד. "מעבדאדא" – ימי שלישי, 12:30־11:00, 14:00־12:30, בהרשמה מראש. 35 שקלים לילד, 28 שקלים למבוגר. סדנאות בימי חמישי באוגוסט, 11:00־13:00, 50 שקלים. סלסילה: 50 שקלים