לפני די הרבה זמן, טרום עידן המגיפה, נחתי בעיר גדולה שידועה בסגולותיה הקולינריות. כשאני מגיעה לבד למקומות זרים, אני מחפשת בהתחלה משהו מוכר להיאחז בו כדי להרגיש בבית. סניף של סטארבקס עם עובדים שכורזים בשמך, מזכירים שיש תקשורת אנושית בסיסית גם בסוף העולם, גם אם את לבד.
גם אם האנגלית שגורה בפיך, לא תמיד קל להסביר שאת האמריקנו את מעדיפה בכוס קטנה ולא גדולה, אף על פי שהם לא גובים יותר על הגדול. לכי תתנצלי עכשיו שקפה בכוס גדולה עושה לך בחילה, כי את נזכרת בדייט הגרוע עם שחר בגיל 18. היית חולה ועל החוף בבת ים שתיתם קפה שהגיע בכוס שנראית כמו קערת מרק. אחר כך רבתם והוא היה מגעיל אלייך, ומאז את לא מסוגלת לשתות קפה בספל.
כל זה לא מעניין את הנערה עם הכובע הממותג והמבט המזוגג ממסכים ופילטרים של אינסטגרם שיש לה בעיניים. לא הסיפור האישי ובטח לא העדפות שתיית הקפה שלך. "אי אפשר לשנות מנות", היא אומרת בלי להניד נים בפרצופה. ובכל זאת, קפה בעיר זרה אלפי מיילים מהבית הוא הדבר המנחם ביותר שאפשר לעשות עם הנחיתה, בפרט כשאת נוסעת לבדך.
השלב השני הוא לחפש סניף מקדונלד'ס או ברגר קינג. כשרק התחלתי לעבוד בעיתונות, היה לי מדור אוכל מיוחד שנקרא "מדד הקרם ברולה". הייתי טועמת את מנת הקרם ברולה בכל בית קפה או מסעדה שנקלעתי אליהם, ומדרגת אותה באופן מיוחד. אם לא הייתי בדיאטה תמידית או בגילי המופלג הנוכחי, אני מניחה שהייתי דואגת לייסד מדור ג'אנק פוד בינלאומי, שבודק את הטעם של המק־רויאל ומקבילו הקינג בכל עיר בעולם.
צ'יפס ודיאט קולה קטן נכנסו לצלחת. בעיר הגדולה שנחתי בה לבד, כבר יש מכונות שאפשר להזמין דרכן אוכל ולא חייבים לעבור דרך בני נוער, שגם אם היו מדברים עברית סביר שלא הייתי מבינה מילה ממה שהם אומרים. כילדה הסתכלתי על האנשים שעומדים בעמדות ההכנה ברשתות המזון המהיר כעל השפים המדופלמים בעולם, וכיום אני לא מבינה איך אישה בגילי, שמתעסקת בין היתר גם בקולינריה, נותנת מדי פעם לנער בן 17 להכין לה את ארוחת הצהריים.
אני מודעת לעובדה שכשמביטים עליי מהצד או מנסים להסיק משהו על אישיותי, אם מהרשת ואם מהמילים האישיות שנבררות בקפידה כאן, אני עשויה להיתפס כאישה מתוחכמת למדי. אל תאמינו לסטורי באינסטגרם, כי האמת היא שעדיין לא איבדתי את היכולות הילדיות הבסיסיות שהיו לי ליהנות גם מהדבר הקטן ביותר שנקרה בדרכי. פעם הייתי מתביישת בתכונה הזו, אבל כיום אני יודעת שזכיתי כשאני עדיין מצליחה להתרגש ממראה של כוכב שנופל.
נכון שאין כמו לטייל בעולם בזוג, אבל איכשהו לא תמיד זה הסתדר, ופעמים רבות מצאתי את עצמי נוסעת לבד ונהנית לא פחות. נותנת דרור לחשקים הקולינריים המוזרים שלי, כי מי המשוגעת שדבר ראשון אוכלת צ'יפס בעיר עם ההיצע הקולינרי הגדול ביותר באירופה? יש דברים שצריכים להישאר פרטיים, גם אם את חושבת שמצאת את אהבת חייך.
ביום הולדתי ה־40 רציתי לטפס לבד על האולימפוס, לא מודעת לכך עדיין שהאולימפוס האישי שלי היה בכלל מסע חיי. בסוף מצאתי חלופה אקסטרימית אחרת, אבל לא העזתי לעשות אותה לבד. לטייל לבד זה משהו שלא כולם יודעים לעשות, בפרט כשמדובר בנשים. יש עדיין תפיסה שאישה שמטיילת לבד זה מוזר, ונחשב כמעשה אמיץ, מה שלא קורה במקרה של גבר. את מרבית הנסיעות שלי עשיתי לבד. אני לא יודעת אם הייתי אמיצה, כמו שהחלטתי עוד כילדה שאני לא מחכה שמישהו יעשה עבורי משהו, אלא יוזמת אותו בעצמי.
לא סתם נזכרתי דווקא עכשיו בנסיעה האחרונה המופלאה שלי, שבה אומנם איבדתי את הקול, אך לא הפסקתי לדבר לעצמי בראש במשך ארבעה ימים ועשיתי רק מה שאני רוצה ובזמן שאני רוצה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
הגעתי למסקנה שהצורך בחופש תמידי, זה שתמיד רדפתי אחריו ופחדתי שיאבד לי ברגע שייכנסו עוד אנשים לחיי, הוא בסך הכל קצת אובר־רייטד. נכון שהיה נחמד לבהות בכל הערוצים וללכת לישון עם הטלוויזיה דולקת, לשתות קפה במקום הכי גרוע בעיר ולא להתנצל על כך שאני נכנסת לכל סניף של זארה ויוצאת בידיים ריקות או לשבת סתם על ספסל ולשתוק שעות. מצד שני, פתאום הבנתי אחרי עשורים של אנטי נחרץ בחשיפת הגילטי פלז׳ר הסודי שלי, שאפשר לעשות את אותו הדבר גם בשניים.