מודה ומתוודה, אני שונאת לקבל ביקורת. כשמישהו מבקר אותי, עוד באמצע המשפט, לפני שאני שומעת את השורה התחתונה, אני כבר מכינה תשובה מפוארת ללמה הוא לא צודק, ואם אין לי אחת כזו - אני משנה נושא במהירות. מפחיד אותי לקבל ביקורת. אני מישהי שמנסה להיות כליל השלמות, שיום אחרי ששבה לביתה מבית החולים תפורה, אחרי לידה טראומתית, עומדת ומנקה ומתעקשת לבשל אף שכולם מנסים לעצור בעדה. אני מנסה, בצורה מגוחכת לחלוטין, להדוף כל ביקורת, רק שלא תבוא אחת.

לקראת חופשת הקיץ, בבתי הספר היסודיים והעל־יסודיים, יש תחושה כזו של שבירת דיסטנס, המורות כבר שחוקות ועייפות, המנהלת כבר לא מציקה כל רגע בכריזה, הקלמרים התרוקנו לגמרי ועל השולחנות מציירים בטיפקס עם ריח משגע. גם על התלבושת האחידה כמעט לא מקפידים, אלא אם איתרע מזלך ונתקעת עם מחנכת פדנטית.

בסוף כיתה ו', רגע לפני שעלינו לחטיבת הביניים, החליטו כולם שהמעבר מ"ילדות" ל"נעורים" צריך להביא איתו מרד מסוים כדי להוכיח משהו, לא ידענו מה, לא ידענו למה, אבל רעיון שילדה אחת ראתה באיזה סרט נעורים, סחף את כולנו. החלטנו שהמרד שלנו יהיה להגיע בכל השבוע האחרון ללימודים נטולי חולצת בית ספר, עם איזה מכנסיים שמתחשק לנו, נעליים ועגילים צבעוניים ושיגידו מה שיגידו, את התעודות שלנו כבר העבירו לחטיבה והרי לא יזמנו אף הורה רגע לפני הסוף.

לא היו לי בגדים משונים כל כך, מיותר להגיד שכמעט לא היו לי בגדים בכלל. אני זוכרת שמשום שהייתי רחבת מידה, הלבישה לי אמי לא פעם את בגדיה, במקום לרכוש לי בגדים. היא אומנם הייתה רזה, אבל בת 40, כך שאיכשהו זה הסתדר. אמרתי לה שאני צריכה מכנסיים קצרים, כי בבית הספר יש איזשהו שבוע מיוחד. "מה הבעיה? יש לך, קחי מהארון", אמרה לי. "לא, לא את הכחולים של בית הספר", רטנתי, "אין לי אחרים?". אמי הביטה בי בחשדנות. לא הייתי ילדה שמבקשת, ואולי בזכות זה לא אמרה לי "זה מה יש" והמשיכה הלאה, אלא הגדילה לעשות, לקחה שרפרף ועלתה עד לסוף הארון. "יש פה מכנסיים קצרים וצבעוניים, אבל אני חושבת שהם קטנים עלייך קצת", פשפשה וניסתה שלא לפגום בסדר המופתי שלה.

בוקר אחרי זה יצאתי מהבית עם מכנסיים קצרים מאוד, אף על פי שהביטה בי אמי ואמרה לי "את בטוחה? אולי תוותרי ואתן לך איזו חולצה יפה ממני?". "בטוחה, אמא", אמרתי לה ורצתי עם הילקוט, לנסות לתפוס שלוש מבנות כיתתי, לבושות גם הן במכנסיים קצרים וללא תלבושת אחידה. כשראו אותי עם המכנסיים הקצרים בצבע כתום זוהר, שהגיעו כמה סנטימטרים מתחת לטוסיק הדשן שלי, לא אמרו מילה. הייתי אחת מהן, מצחיקה, חברותית, לא מציקה או מתבכיינת, כך שלא נתנו לי, עקב משקלי והמכנסיים המוגזמים, להרגיש מוקצה.

הבעיה התעוררה כשהתלהבתי מכך שאני יכולה להיות כמו כל אחת ולקרוא למרד על בית הספר. כך שבמשך שבוע לבשתי בכל בוקר את אותם המכנסיים. ביום האחרון לשנת הלימודים בבית הספר היסודי קראה לי המחנכת אליה כדי לקבל את תמונת המחזור ועוד שי קטן מבית הספר. היא אמרה לי שהיא בטוחה בהצלחתי, שאני ילדה נהדרת והיא מאוד גאה על כך שאני תמיד עוזרת לחבריי. אחר כך התקרבה אליי, עשתה כאילו היא מחבקת אותי ולחשה לי באוזן: "אל תיפגעי, אבל אל תלבשי את המכנסיים האלה יותר".

"למה?", שאלתי והבטתי על חברי הכיתה מסתודדים ומחכים לתורם. "זה לא יפה לך וזה מסוכן". כשהלכתי הביתה וסיפרתי לאמי את שאמרה המחנכת, שמעתי את כל הקללות האפשריות פלוס הבטחה שחופש גדול או לא, מחר היא ניגשת לבית הספר ומראה למורה הזו מה זה, כלשונה. היא לא הלכה, אולי שכחה ואולי הבינה למה התכוונה המורה הלא סימפתית, שעד היום, כשאני שומעת את שמה, גם אם מדובר על אישה אחרת בכלל, עוברת בי צמרמורת.

באותו הערב עליתי על אותו השרפרף שעליו טיפסה אמי והחבאתי את המכנסיים האלה עמוק בארון. לא ידעתי למה הם מסוכנים, מה יכול להיות מסוכן במכנסיים? כך חשבה הילדה הנאיבית שהייתי, אבל זה שאמרה שהוא לא יפה לי החריב לי את כל הביטחון שצברתי בשבוע ההוא.

אני מפחדת מביקורות, הן משתקות אותי, צורמות לי, מכאיבות מאוד. לפני שבועיים כתבה המבקרת טלילה ציפר מעיתון "הארץ" ביקורת על ספרי החדש "עיניים טובות". לפניה, מעולם לא כתבו ביקורת על אף אחד מספריי, זו הייתה התעלמות הדדית - אני לא מתחנפת לשום עיתון, לא שולחת את ספריי פעם אחר פעם באובססיה ולא מתחננת שיכתבו עליי כתבות קד"מ בכל פעם שיצא פרויקט או ספר שלי. אולי גם מה שאכתוב עכשיו ייראה לכם כמו בריחה מביקורת, אבל אני נשבעת, ששם, אצלה, היה בוז אחד גדול לכל כתיבתי. ויותר משכאב לי על עצמי, כאב לי על קוראיי, שם השוותה אותם טלילה (היי, אם אתם מחבבים את הטורים שלי, היא כללה רק אתכם, אני לא מסכסכת, רק מציינת) לחובבי רומנים למשרתות, למעריצים של הסדרה הטורקית "הכלה מאיסטנבול" וצרכני ספרות זולה.

היא לא הסתפקה בזה, גם אמרה שספריי אינם מגיעים לספרות האינטלקטואלית, שהם רדודים ושהם מביאים איתם "התקף נוסטלגיה מביך". טוב נו, אם המעברות, מלחמות ישראל, שנות ה־80, ה־90 וכל מה שהביאו עמם מביכים את המבקרת, קטונתי. קראתי פעם ועוד פעם את ביקורתה, נשבעתי לעצמי שבכל הקשור לקריירה שלי כן אקבל ביקורת, שזה יכול להועיל יותר מלהזיק, ובפרט שזה בין דפי עיתון "הארץ" הנחשב, על מה יש לי להתלונן?

אבל כשהחלו קוראיי לכתוב לי שזה פגע בהם אישית, שאני לא כזו, שהם שוחרי ספרות, שהמילייה הספרותי לא מעניין אותם ואני לא צריכה לקחת ללב, אז נפגעתי וקראתי שוב את הביקורת, הפעם בעין אחרת, פגועה וכעוסה יותר. אפשר לבוז לאדם אחד, אבל למה להטביע יחד איתו עוד עשרות אלפי אנשים?

אחרי כל סערה יוצאת קשת, והקשת שיצאה הייתה יפה מאוד. כמה ימים אחרי כן המבקר זוהר אורבך, שלא הכרתי קודם לכן, כתב ביקורת עניינית על "עיניים טובות". הוא העיר על העריכה ועל מתיקות היתר בכמה סיפורים, קיבלתי זאת בחיוך ובהבנה. למעשה, הוא צודק, העריכה יכלה להיות יסודית יותר. אבל הוא גם כתב שם שמאוד נהנה מהספר, שיבח אותו לא מעט וכתב כתגובה למבקרת ציפר: "הרי יצא שציפר לא התכוונה רק לבזות את ספרה החדש והמתוק של מוסרי, אלא גם את כל מי שקוראות וקוראים אותו - והעזו ליהנות ממנו, רחמנא ליצלן".

אינני יודעת מיהו זוהר הנ"ל, אבל הוא הבין כמה בזה לי הביקורת וכמה הייתה לא במקום, מברכת על כך. נכון, עדיין קשה לי לקבל ביקורת, אבל היום יש סביבי אנשים שיורידו אותי מהשרפרף, ישיבו לי את המכנסיים הכתומים הזוהרים ויגידו לי "את יפה כמו שאת". וזו אני, נכון, לא תמיד מדויקת, לפעמים קצת חשוף מדי, לפעמים מסוכן, קטנוני ואולי טרחני, אבל בסוף היום, אלו שנגעתי להם בלב, הולכים איתי בגאווה ברחוב.

זכיתי. 