"האמנתי שהעניין של לחיות יחד, יהודים וערבים, הוא חובה ציונית. כנראה שהייתי תמים"

לטור המלא של קלמן ליבסקינד:

כחודשיים אחרי הפרעות האלימות בלוד, נעם דרייפוס לוקח אותי לסיבוב בשכונת רמת אשכול בעיר. דרייפוס, בכל מה שנוגע לצד היהודי, הוא מעין מנהל השכונה. העמותה שבראשה הוא עומד ייסדה כאן מכינה  קדם־צבאית, בית ספר, ומעון יום. באמצעות שיתופי פעולה שונים הקימה העמותה גם כפרי סטודנטים וצעירים, מועדונית רווחה ומיזמים לחלוקת מזון ומצרכים למשפחות נזקקות בשיתוף תושבי העיר. בשכונה קטנה שכזו, שבה רק 250 מתוך 900 המשפחות יהודיות, הדומיננטיות שלו מורגשת בכל מקום.

בלי קשר לכל זה, ואולי דווקא עם, הוא מממן בסכומים נאים גם את פעילותו של מרכז לנוער ערבי נושר, ומשתף פעולה עם פאתן זינאתי, ערבייה המנהלת את המתנ"ס המקומי. כאן, הוא מראה לי, נשרף בית הכנסת. וכאן, הוא מצביע, מכוניות הועלו באש. ופה הוצתו בית המדרש, והמכינה, ומבנה התלמוד תורה. ולמעלה הדירה של משפחת דנין, מפויחת עדיין כולה. ובקצה הרחוב, מה שהיה פעם בית הספר ויצמן, והיום הוא בית הספר אל־ראזי.

הכל רגוע. הכל שקט. מי שיגיע הנה, יתקשה לזהות את המקום שעמד במוקד שבו פרעו ערביי לוד ביהודיה אך לפני שבועות ספורים. דרייפוס עצמו מבולבל. אובד עצות. לא יודע איך ממשיכים. במשך תקופה ארוכה ספג ביקורת מחבריו היהודים, שהרבו לחלוק עליו. חלקו על דרכו. חלקו על התפיסה שלו, שהאמינה בקיום משותף עם ערביי השכונה, זה לצד זה. חלקו על ההחלטה שלו לממן פעילות נוער לצעירים הערבים. חלקו על שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם מנהלת המתנ"ס.

"אתה רואה שבחלק מהבניינים בשכונה יש גינה מסודרת?", הוא מראה לי, "זה פרויקט שיזמנו ביחד עם עיריית לוד ועם החברה הכלכלית. הקמנו כאן ועדי בתים משותפים של יהודים וערבים, כשתמיד הערבים הם הרוב, ואמרנו להם שאם יתארגנו יחד ויקימו ועד בית משותף, אנחנו נביא סטודנטים מתנדבים, ונתקין להם תיבות דואר חדשות, ונצבע את חדר המדרגות, ונסדר גינה, ונשתול יחד איתם פרחים".

"לא האמנתי שאנשים שהיו שותפים שלנו למהלכים כאלה, מהלכים שעשו את החיים שלהם טובים יותר - יתהפכו עלינו באלימות. טעיתי", הוא מודה. "כנראה שהייתי תמים. כנראה שלפני הרצון לחיים נורמליים, יש דת ולאומיות ונכונות לעשות בשמן הכל, וזה מאכזב מאוד". 

רגע אחרי שהתחילה האלימות, הוא הוציא את עצמו מקבוצות הוואטסאפ המשותפות עם ערביי השכונה. גם את המתנ"ס הוא רוצה עכשיו לחלק לשניים. קומה לערבים, קומה ליהודים. "משהו נשבר", הוא מסביר. "אי אפשר להמשיך לדבר על שיתוף פעולה כאילו כלום לא קרה פה".

ריח של מלחמה

בבוקר דרייפוס שלח לכל קבוצות הוואטסאפ המשותפות עם הערבים את הסרטון של בית המדרש השרוף, ויצא מהן. קבוצה של סיורים משותפים, קבוצה של המתנ"ס. הכל. "משהו בי נשבר", הוא אומר, "היה לי ברור שאי אפשר להמשיך. אחר הצהריים הייתה אמורה להיות אצלי בגינה בת מצווה לתאומות שלי. אני מגיע הביתה בארבע וחצי בבוקר. אשתי שואלת אותי 'מה עושים? חוגגים למרות הכל?', אמרתי לה 'בטח'. במקביל לבת מצווה הייתה ההלוויה של מוסא חסונה. בוא נגיד שמה שקרה בהלוויה הזו לא תרם לרגיעה בעיר. בחלק הראשון של הבת מצווה הזמנו 60 בנות, חברות של הילדות שלי. מאוחר יותר, בערב, הייתה אמורה להגיע המשפחה.

בשלב כלשהו, כשכל הבנות אצלי, העיר התחילה להתמלא בעשן. הרחובות ליד נחסמו. אי אפשר לצאת מהבית. אי אפשר לנשום. ואני תקוע עם 60 בנות, חלקן בוכות, וההורים שלהן לא יכולים להגיע לקחת אותן. אתה מרגיש ריח כבד באוויר. ריח של מלחמה. הערבים מתחילים להפוך רכבים. לשרוף. מאות מהם מסתובבים פה מסביב. קשה להסביר את התחושה. פחד של ממש. מאות דגלי פלסטין. קריאות 'ברוח ובדם נפדה את פלסטין', ו'חייבר חייבר יא יהוד'. והכל באור יום. וזה כבר לא בשכונה אחת. זה כבר בכל העיר. ואין משטרה. ואין אף אחד. אנחנו לעצמנו. אין למי לפנות. בערב הראשון ראינו את הרכב של העמותה שלנו, כשערבים שוברים לו את החלון, מכניסים קרטונים ומדליקים. מתקשרים למשטרה, ואף אחד לא בא. 

אש בבית הכנסת

בשלב הזה הגיעה המאסה הגדולה של המתנדבים. מאות אנשים, ובהם קבוצה לא גדולה של אנשי "לה פמיליה", ארגון אוהדי בית"ר ירושלים. "אין לי כמעט שום דבר טוב להגיד על מה שהם עשו פה", מציין דרייפוס. "כשהם התחילו לזרוק אבנים בשכונה, באתי אליהם ואמרתי 'אם אתם רוצים לעזור לנו, תלכו מפה בבקשה. אנחנו לא רוצים את זה כאן'. 

לעומתם, הגיעו מתנדבים מכל הגוונים של עם ישראל שהבינו שמה שקורה כאן הוא אתגר לאומי ולא מקומי. ארגון השומר החדש הגיעו בהמוניו, תלמידים ממכינות קדם צבאיות דתיות וחילוניות, נוער הגבעות שעד לאותו זמן לא הכרתי ולא ידעתי להעריך את הכוחות והמסירות שבהם, ועוד מתנדבים רבים ממרכז הארץ, מבנימין והשומרון, שבאו להגן וסייעו מאד.

"אספנו את המפתחות של כל המשפחות שעזבו והצבנו בכל דירה ארבעה מתנדבים, שישמרו על הרכוש. בכמה דירות היו ניסיונות לשרוף, אבל המתנדבים הניסו את מי שהגיע. אני רק יכול להעריך מה היה קורה בלי המתנדבים. ההתקפות על היהודים והנזק היו גדולים פי כמה. למחרת, כשקבוצת מתנדבים שיצאה לרחוב בן יהודה חטפה אש מאחד הגגות ומישהו נפגע מהירי ברגל, החלטנו שאנחנו לא נותנים למתנדבים להיכנס לאזור. לא רצינו לסכן אותם. באותו לילה שרפו שם עוד שתי דירות. 

"בכל הזמן הזה המשטרה עושה הכל כדי לא להגיע לחיכוך עם המתפרעים. קח דוגמה. ביום שלישי ב־11 בלילה מתקשרים אליי ואומרים לי 'שורפים לך את המשרד'. נסעתי במהירות מהמכינה ביחד עם אריק, מנהל הכספים של העמותה. אנחנו עוצרים 100 מטר מהמשרדים. הכביש חסום. מסביבנו רכב שרוף ופחים שרופים. 20 רעולי פנים עומדים בחוץ וזורקים בקבוקי תבערה על המשרדים. ובצד עומדים שלושה שוטרים ולא עושים כלום. אני צועק להם בטירוף 'שורפים לנו את המשרדים'. הם צועקים לי בחזרה 'כנסו לאוטו, מסוכן פה'. אמרתי להם 'אני הולך פנימה, איתכם או בלעדיכם'.

לאן ממשיכים מכאן?

מאז הפוגרומים דרייפוס מתהלך כשהוא אפוף סימני שאלה. "עד לפני חודשיים האמנתי שהעניין הזה של לחיות יחד הוא סוג של חובה ציונית שלנו", הוא אומר. "האמנתי שבכל מקום שבו אנחנו חיים יחד, יהודים וערבים, מוטלת עלינו האחריות לייצר לעצמנו ולהם סביבה נורמלית של קיום משותף. זה מה שעשינו פה. כששיפרנו את השכונה, כולם נהנו מזה. אם המחירים של הדירות כאן עלו במאות אחוזים - בין היתר בגלל התרומה שלנו לסביבה, ובגלל ההשקעה העירונית הרבה - גם בעלי הדירות הערבים נהנו מזה.

"יש לנו חלק חשוב בכך שעיריית לוד חזרה להאמין ולהשקיע בשכונה. אני מודה שהייתי בטוח שאם נייצר סביבת חיים טובה, ואם נהיה שותפים במימון וסיוע גם של הפעילות הערבית במתנ"ס, נוכל לחיות פה יחד זה לצד זה. כי בסוף אנשים רוצים לחיות. רוצים שיהיה להם טוב. זה מה שחשבתי. אבל כנראה שזה לא נכון. כנראה לא הבנתי משהו בסיסי. כנראה טעיתי. כנראה שכאשר הרגש הדתי־לאומני עולה, כל הגינות שהקמנו כאן וכל מרכזי הנוער שהשקענו בהם, וכל שיתופי הפעולה שלנו עם הערבים, הכל לא קיים.

"בסוף, ברגע שכל זה התפרץ, אז אני, שכל השנים הייתי נעם, הפכתי להיות עבורם המתנחל. ופתאום, תוך כדי המהומות, עולה הדרישה 'תעיפו מפה את המתנחלים'. והמתנחלים האלה זה אני. אני, שהייתי חבר שלכם. אני, שנעזרתם בי ביומיום. אני, שהיה לי חלק בשינוי התפיסה פה מולכם. ראיתי את השכנים שעד אתמול אמרו לי 'ערב טוב' ועכשיו הם שורפים לנו את הרכבים, והבנתי שמה שניסינו לבנות, כנראה לא עובד. עד עכשיו העניין הלאומני הזה היה מכוסה, אבל מסתבר שהוא היה שם כל הזמן, ורק אני לא ראיתי אותו.

"אני עושה חשבון פשוט. בכל ההתפרעויות השתתפו משהו כמו 1,000 איש. בשכונה כולה גרים 4,000 ערבים. זה אומר שאחד מכל ארבעה היה מעורב במשהו. יודע מה? אחד מחמישה. אחד מחמישה זרק אבנים, או שרף בית, או הצית רכב, או השתולל פה עם דגלי פלסטין וצעק נגדנו. אני מכיר כאן 30% מהתושבים. לא היה אחד שאמר לי 'אני השתתפתי ואני מצטער'. כל אחד אומר לי 'מיד כשזה התחיל, נכנסתי הביתה'.

זה מלמד אותי שאלה היו ארבעה ימים של טירוף חושים. אבל זה גם מלמד שמתחת לשגרה מצויה כל הזמן המלחמה, ורק תלוי מי ומתי ידליק אותה. ובפרקטיקה, זה מוביל אותי לסימן שאלה גדול. אני לא יודע איך אנחנו ממשיכים לשתף פעולה. האם מפעילים את ועדי הבתים ואת המתנ"ס ואת מרכז הנוער ושוכחים הכל, או שמפתחים מערכת יחסים כמו ברובע המוסלמי. בלי שיתוף פעולה. בלי כלום. אני אומר את זה בצער. אולי הרכות הזו שלנו פגעה בנו. אני לא יודע. עד עכשיו לא חזרתי לפעול במתנ"ס המשותף.