האיש עם מזוודות הכסף: השליח הקטארי שקובע עבורנו את סדר היום

בעודנו עסוקים בסכנה האיראנית ובמאמץ הרב להתמודד עמה, הגיע לכאן ממרחקים, בשקט ובנימוס, ברנש אחד, קבע עבורנו סדר יום לשנים הבאות - והמריא חזרה לארצו. הגיע הזמן שנכיר טוב יותר את השליח הקטארי מוחמד אלעמאדי. זה מכבר אין מדובר בשליח בלבד, אלא באדם שהשפעתו על מנהיגינו רבה מאוד. עמאדי הוא נציג משרד החוץ הקטארי, מדינה שאין לישראל יחסים רשמיים עמה, אבל כוחו עלינו רב משל נציגי מדינות שקבעו כאן את שגרירותן.

עם סיום הלחימה בעזה, בשלהי חודש מאי, נחתה עליו בשורה רעה. ממשלת ישראל, אז בראשות נתניהו, החליטה להעניש את חמאס ולשים קץ להסדר הדולרים שעליו הוסכם לפני שלוש שנים. ממשלת בנט אימצה את הרעיון ועמדה בסירובה לאפשר לכסף להיכנס. הדולרים הללו, 30 מיליון שנכנסים מדי חודש, מייצבים את המשק ברצועה, ומשמשים חמצן לנשימה עבור האוכלוסייה. עמאדי ושולחיו חששו מאוד. מדיניות התמיכה שלהם בכלכלת חמאס עמדה בפני סכנה. גם ראשי חמאס נמלאו דאגה. צינורות המזומנים יבשו, וברחוב התרבו סימני המצוקה.

אבל עמאדי לא איבד את קור רוחו. תנו לי קצת זמן, אמר לראשי חמאס, ואוריד את הישראלים מהעץ. בינתיים, דרש מהם, אל תחממו את הגזרה. בחמאס נתנו בו הפעם את אמונם, ואף שרצו מאוד להגיב לישראל באש וירי, חשקו שיניים והמתינו. ממלונו בירושלים יצא עמאדי למסע שתדלנות שלא היה מבייש את המיומנים בדיפלומטים והמתווכים. לפני עשרה ימים חזר מרמאללה, ונופף מול עיני כולם במסמך הבנות. הסכם חתום להעברה מחודשת של התמיכה הקטארית לרצועה דרך הרשות הפלסטינית.

מוחמד אלעמאדי בביקורו ברצועת עזה (צילום: רויטרס)

עמאדי פשוט החליף את הצינור. קודם היו אלה הישראלים שדרכם הזרים את הדולרים, עתה המיר אותם באבו מאזן. מעכשיו לא יהיה צורך במזוודות, ומאחר שהרשות היא הריבון הרשמי על עזה, אזי בניגוד לקודמו, ההסדר הזה חוקי. אם אכן יממשו אותו הצדדים בקרוב, יוזרם הכסף לבנק המצוי בשליטת הרשות הפלסטינית, וממנו יחולק למוטבים. המשיכה תיעשה באמצעות כרטיס מגנטי שיונפק לכל אחד מהם. שני סוגים של מוטבים היו ונשארו. 27 אלף פקידים במשרדי הממשלה של חמאס ישובו לקבל את שכרם.

גם 100 אלף נזקקים, שכל אחד מהם קיבל 100 דולר בחודש, יזכו לפת לחמם הדולרית. הרשות תרכיב רשימה חדשה של 100 אלף הנזקקים, שתחליף את הרשימה הקודמת שניסחה חמאס. על ההסכם החדש חתם עמאדי עם נציגו של אבו מאזן, הד"ר אחמד מג'דלאני. חתנו של מג'דלאני, בשאר אַלעִזַה, ניסח יחד איתו את הסעיפים ותיאם את המגעים עם בעלי העניין.

למרבה הפליאה, מערכת הביטחון בישראל רוצה את ההסכם הטרי, כי הדולרים הקטאריים, לשיטתה, מבטיחים שקט. אבל בהסכם הזה, כמו עם קודמו, אנו מפקידים את היוזמה בידי אחרים. ישראל יודעת להמטיר אש על עזה ולהחריבה, אבל לתפוס עמדת מנהיגות ולפתור את בעייתה שלה – זאת אינה יודעת. אלה שבידם היא מותירה את המלאכה, ברוב המקרים, הם ממזרים גדולים, מומחים לדבר עבירה, שיודעים לקרוא היטב את החולשות הללו ולנצלן.

כך יצר סנוואר לישראל מציאות חדשה בעזה, וכך מסייע בידיו, בהפעלה מרחוק, הארמון הקטארי. זה מה שקרה גם בחודשים האחרונים, מאז תום הלחימה. ישראל סירבה ליטול את המושכות ואפשרה לאחרים לקבל בעבורה החלטות אסטרטגיות. והרי עמאדי אינו חובב ציון. הוא נשלח לכאן בידי ממשלתו כדי ליישם את מדיניותה לחבק את חמאס.

ישראל איננה צד

לפני שנחתם ההסדר הטרי עם הרשות, הונחה על השולחן הצעה אחרת לחידוש התזרים הקטארי. לפי הנוסחה ההיא, יעבירו הקטארים את הקצבה החודשית לאו"ם, והוא יחלק אותה בין 100 אלף נהנים על פי רשימה שירכיב. החלוקה והפיקוח על הכסף ייעשו באמצעות סוכנויות האו"ם הפועלות ברצועה. ההצעה הזו מבטיחה כי הכסף ילך למי שצריך (נזקקים ועניים), ולא למי שחמאס חפצים ביקרו. אבל השליח הקטארי הטיל וטו על ההצעה, כי היא הוציאה מידיו את השליטה על הכסף.

ישראל, במקום לחשוד במניעיו ולומר לו, תגיד תודה שאנו מאפשרים לך לבחוש בעניינים שאינם שלך - נכנעה ללא קרב. עמאדי חייך בלבו, ונחפז לרמאללה. בתוך שבועיים חזר משם עם הסכם חתום, ונופף בו מול עיני כולם: חוזה בין מדינת פלסטין מצד אחד, ומשרד החוץ הקטארי מצד שני. בחמאס קיבלו את הבשורה ברגשות מעורבים. מצד אחד, ההסדר מבטיח כי הזרמת הכסף תחודש. מצד שני, שנואי נפשם ברשות קיבלו את השליטה על המענק השמן.

מן הסיבה הזו בדיוק, בישראל רואים בכך התפתחות חיובית. אם הרשות תהיה המ"כ המתעלל של חמאס, מה רע. סנוואר ישלם את מחיר יהירותו על כך שפתח באש לעבר ירושלים ב־10 במאי. אבל ישראל, למרבה הצער, איננה צד בהסדר החדש, ומשום כך אין לה שליטה עליו. הצדדים אף אינם מחויבים לשאול, האם יאה ההסדר בעיניה.

מבחינה זו, עדיף היה הסכם המזוודות, שאומנם היה מאפיוזי, אבל בכל רגע הייתה שמורה בו לישראל זכות וטו, למשל כאשר רצתה להפעיל לחץ על חמאס. יותר מכך: חמאס קיבלו את הפרס בלי שישראל גבתה מהם מחיר משמעותי, פרט לשלושה חודשי הפסקה.

הבעיה השנייה היא מוחמד אלעמאדי. איש עסקים ממדינה שכוונותיה נסתרות, שמסתובב כאן עם מזוודות כסף, וקובע סדר יום כלכלי, ביטחוני ומדיני עבור מיליוני תושבים משני צדי הגדר. ברצותו ירגיע את סנוואר, ברצותו יחמם אותו. תשליכו אותו מהדלת, ייכנס מהחלון. ישראל, לא רק שאינה מְצֵרה את צעדיו, אלא מארחת אותו כבר שנים בלשכות בכירים, ומאפשרת לו לשטות בה כרצונו, וכל זאת תמורת כמה עשרות מיליונים בחודש. כסף קטן עבור מדינה.

השבוע, לאחר שפרסמתי את סעיפי ההסכם בגלי צה"ל, מיהרו גורמים במערכת הביטחונית להמעיט ממשקלו. בעוד שני הצדדים אוחזים בידיהם מזכר הבנות חתום, בתל אביב טענו כי דבר אינו סגור. אחת מהשתיים, או שהם חוששים מן התגובה הציבורית ומבקשים להרוויח עוד קצת זמן, או שאינם יודעים כלל כי ההסכם נחתם מבלי לשאול את פיהם. בכל אחד משני המקרים, סירבה ישראל לקחת פיקוד ואפשרה לאחרים לגרור אותה באף.