היום, חברים, נדבר על אקטואליה.

אני כבר יכול לראות את האכזבה בעיניכם: מה עם קצת אסקפיזם בריא לבוקר שישי? משהו שייתן כוח לשכוח שפעם, לפני לא המון שנים, כשהילדים עוד היו קטנים, הייתם דוחים את הקריאה בעיתוני השבת לצהריים - כי הילדים בגן ואתם לא. אז בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, על העיסוק המוגזם באקטואליה.

לפעמים התקשורת באמת אשמה: פעם הייתה רגולציה אפקטיבית שהכתיבה לזכייני הערוצים המסחריים מינימום של הפקות מקור. אלא שהשנים חלפו ונותרנו בעיקר עם אקטואליה. קחו למשל את הערוץ הנצפה בישראל (12). מתקפת האקטואליה שלו מתחילה בשעות אחר הצהריים המוקדמות ונמשכת עד לשידורים החוזרים של אמצע הלילה, עם הפסקה אחת של שעה ורבע לתוכנית ריאליטי או תחקירים.

למה? זה די פשוט. כתבי החדשות עובדים בכל מקרה על שכר גלובלי, גם המגישים מקבלים את אותו שכר בין שהגישו מהדורה של חצי שעה ובין שהגישו מהדורה של שעתיים. ובין לבין אפשר לשלב את הטאלנטים: חיים כהן ורותי ברודו יתראיינו על מצב המסעדנים, גיא פינס יעסוק בכוכבי "חתונמי" או בחברי צוות השופטים מ"הכוכב הבא", ואם צריך פה ושם לתגמל מישהו, תימצא לו כתבה מפרגנת ב"אולפן שישי", שבה יוכל לדבר על הסולחה עם אבא או על המחלה ששיתקה צד אחד בפנים.

אין לי טענות לקשת, שהפכה את לוח השידורים שלה לאומנות שבמסגרתה כל תוכנית מסכמת את הקודמת ומקדמת את הבאה (המתחרים עושים את אותו הדבר בדיוק, רק עם מחצית הרייטינג. והערוץ הציבורי עושה נפלאות, אבל הוא עושה אותן על חשבוננו), אלא רק להוויה התקשורתית־ציבורית שבה אנחנו חיים, מוקפים באקטואליה.

המצור הזה, כמעט עד מחנק, מחייב כל אזרח לגבש עמדה חד־ממדית על נושאים מורכבים. אם תרצו, זהו המשך ישיר לתסמונת כן/לא ביבי, שמשלה בשיח עד לאחרונה. אדם שפוי, מהימין או מהשמאל, היה צריך לברך על החילוף הפרסונלי בהנהגה לאחר יותר מ־11 שנים שהפכו ראש ממשלה מבריק לשבוי במעין שיגעון גדלות. בד בבד הוא גם היה צריך לשפוך אש וגופרית על ראשי מחליפיו: חגבים שמיהרו לחקות את מספר השרים המופרע והמופרך של הממשלה הקודמת ושחגיגות הניצחון שלהם הפכו למסיבת הדבקה המונית בווריאנט החדש של הקורונה.

במקום להתייחס לסוגיה מורכבת בצורה מורכבת, "נדרש" האזרח לנקוט עמדה נחרצת. למה? כי הטלוויזיה שונאת מורכבות ומעדיפה לתת במה לנִצים, שלרוב אנו מכריעים ביניהם לפי מידת קרבתם אלינו (דתי, חילוני, אשכנזי, מזרחי וכיצא באלה) ולא לפי תוכן הדברים. לפני אחת ממערכות הבחירות הרצופות, עניין של שנתיים בערך, כתבתי שאין זה משנה מי יחזיק בשלטון, שכן הבחירות נועדו בעיקר להעניק לאזרח את האשליה שהוא הריבון. בתכלס, משא ומתן מדיני הוא בעיקר פועל יוצא של נסיבות, המערכת הציבורית תמשיך להתנפח, וצה"ל הפך כבר מזמן לגוף שרואה בישראל בנק, בעודו זורע פחדנות שימושית.

הנה, רק השבוע קיבלנו הסבר מלומד למה לא להגיב על מטח טילים לצפון. "חיזבאללה אינו מעוניין בהסלמה", הסבירו לנו האנשים שהמציאו את "חמאס אינו מעוניין בהסלמה", ובחיי שהייתי מעריך יותר גנרל שהיה אומר "עזבו אותנו באמא'שכם, אחרי השחרור שלי אני רוצה להסתובב בעולם בלי חשש מהאג, שברור שהדרך להכרעה צבאית תעבור דרכה. בינתיים אני אעשה הכל כדי לברוח מעימות ולשווק לכם פגיעה של 15F בטוסטוס שעליו ספק־מחבל, כהצלחה מבצעית גדולה. בכלל, מה אתם רוצים ממני? כבר כמעט 55 שנים חלפו מאז הניצחון האחרון שלנו, אתם באמת בטוחים שכדאי לשים עליי את הז'יטונים? לא עדיף לשלם לי פרוטקשן - כמו תושבי עומר לבדואים - בדמות פנסיה תקציבית?".

בקיצור, חברים, כולם עובדים עלינו בעיניים כדי שנעבוד בשבילם, כשהם מניפים מולנו מטרת דמות בצורת "אשכנזי־צפונבון־ליברל־אוהב ערבים־והומואים", או "מזרחי־מסורתי־פשיסט־שונא ערבים והומואים". המציאות הזאת נוחה לפוליטיקאים, שמקבלים זמן מסך גם עבור אנשים שאפילו חובב אקטואליה לא יזהה אותם כחברי כנסת. היא נוחה לגנרלים שמקבלים במה לחרטט מעליה ניצחון מדומה על חמאס, והיא נוחה בעיקר לבעלי הערוצים, שיודעים שבזמן מצוקה - ע"ע קורונה - יוזרמו אליהם תקציבי פרסום ממשלתיים.

מישהו אמר קורונה? בבקשה: אפילו הנגיף שמשטה בכל מנהיגי העולם הפך כאן למשהו שמחייב אותנו לבחור בין מנהיג שמנכס לעצמו הצלחה גורפת במלחמה בה (אף שאלמלא כניעה לבנקאות הגמ"ח, היה יכול להתהדר באחוזי תחלואה "סינגפוריים"), לבין אחד שכתב על זה ספר שהמילה "יומרני" תקטן מלתאר - מה שלא מנע ממנו לעשות כל טעות אפשרית בואכה הסגר הבא. שניהם עמדו בראש ממשלה מנופחת, שמטרתה היחידה לשרוד בכל מחיר: לכאורה למעננו ולמעשה על חשבוננו.