השבוע צפיתי בסדרה החדשה של ליאור רז ואבי יששכרוף בנטפליקס. "היט אנד ראן" שמה, ובעברית: "פגע וברח". בסיום סצינת פתיחה חזקה, העלילה נעצרה מעט ואז טסה והמריאה לתוך מותחן מסחרר, שקשה להסיר ממנו את העיניים. צפיתי ברצף כמטורף. גמעתי פרק אחר פרק בשקיקה. בשעה שתיים אחר חצות אשתי קראה אותי לסדר ודרשה שאשוב למיטה. ועדיין, התקשיתי לעזוב את המרקע. למחרת קיצרתי את יום העבודה, תקתקתי מטלות ובסיומן הסתערתי שוב על הטלוויזיה.
לא רק התוכן מצוין. התסריט הסבוך והפתלתל נשזר לתוך מארג צילומים מרהיב של תל אביב, שתופס בגרון וממלא בהשתאות. העיר הזו מעולם לא תועדה יפה כל כך. בסביבות הפרק השלישי כבר בא לך לעזוב הכל ולעבור לגור במקום הנפלא שמוצג ב"היט אנד ראן". בעוד תל אביב הוצגה לא פעם בקולנוע הישראלי בעבר, אולי מתוך הלקאה עצמית ובוז, כמטרופולין מתפוררת ומטונפת, שמורכבת מרחובות אפלים שבהם מתהלכים אנשים ספוגי אלכוהול; אצל רז ויששכרוף המרחב העירוני בוהק, מזמין ומדהים.
צמד היוצרים הנ"ל מצטרף ללא מעט ישראלים שעשו את זה בגיל מתקדם יחסית, בערך בעשור החמישי לחייהם. פתאום, בשלב שבו עושים סיכומים, הם כובשים את העולם. העובדה שהשניים הגיעו מכאן לצד זה שמדובר באנשים לא צעירים - מפיחה בי תקווה וגאווה. הנה, אפילו בתקופה המתקדמת הזו בקיומו של האדם יש עוד יעדים שאפשר לשאוף ולהגיע אליהם.
את רז ויששכרוף אני זוכר ומכיר מהעבר, מגלגולים אחרים, ראשוניים, שכללו עבודה קשוחה במחוזות נוצצים הרבה פחות מאלו הנוכחיים. בימים שבהם הגשתי תוכניות אקטואליה, פגשתי מדי פעם את יששכרוף כפרשן ועיתונאי, ואת רז ראיתי על הבמה, כשהופיע כחלק מקבוצת אימפרוביזציה, אי־אז בימים העליזים והמרוחקים שלי במועדוני הסטנד־אפ. הוא היה מרשים ומוכשר. היו מצחיקים מאיתנו. ממנו וממני, ולא מעט קומיקאים שהייתי מהמר עליהם שיצליחו הרבה לפנינו.
אם מישהו היה אומר לי בזמנו שביום מן הימים רז יהיה פיגורה בינלאומית ענקית, הייתי משיב לו שדעתו נטרפה עליו. זה נטוע בכך שהמרחק מהופעה באולמות צוותא החשוכים ונטולי הקהל ששרצנו בהם, לעתים באשמורת הלילה בלי שום תמורה כספית ובתנאים מאתגרים, לפסגה שבה הוא נמצא כעת, הוא דבר שקשה להבין או לחלום עליו.
באותה נשימה, אם הייתה נחשפת לעיניי תמונה עתידית של מציאות שבה יששכרוף מפיק סדרה פופולרית ומצליחה, שמוצגת ברחבי הגלובוס, הייתי חובט בראשי בתדהמה. אחרי ההתפעלות וההתרגשות מההישג שלהם, מגיע הרגע שהמבט עובר פנימה. הרי מדובר באנשים שהכרתי ושחיו באזורים דומים לשלי. בעוד הם בפסגות עולמיות, אני משכשך בביצה המקומית. וזה במקרה הטוב. איך זה קרה? מתי החמצתי את הפנייה שמובילה לגדולה גלובלית? ואם הם עשו זאת, למה לא אני?
נדמה לי שאיני היחיד שמעלה סוגיות כאלו בתוככי לבו. אולי גם חברים מבית הספר למשחק של רז, שחקנים שפגש במהלך הדרך או קולגות מהדסק של יששכרוף תוהים מדוע המזל לא האיר להם פנים באותה העוצמה. התחושות הללו עולות לא מעט כשמישהו מסביב שהתחככת בו בשלב מסוים של החיים מגשים יעדים חלומיים: הופך למיליונר, זוכה בנובל או מופיע בסרט הוליוודי בזמן שאתה לא.
כשדבר כזה צומח לידך, המחשבה שמנקרת בך היא "גם אני יכולתי". אבל כישרון כל כך גדול, גם כשהוא עובר בקרבתך, בעצם לא אומר דבר עליך, לא לטוב ולא לרע, חוץ מזה שזכית לראות אותו גדל בעקבות נסיבות של זמן ומקום. יש במשפט האחרון השלמה תבוסתנית וגם כבוד לגדולים ומוכשרים יותר. ואתם יודעים מה, במקרה הזה להיות קרוב לאירוע כשלעצמו מספק בהחלט עבורי.