לא תמיד משתלם להקדים לתוֹר בעידן הדיגיטלי. בדואר, למשל, אם הגעתם יותר מעשר דקות לפני הזמן, תיאלצו לחכות בחוץ. במשרד הפנים, 20 דקות. חבל שלא ידעתי את זה, מקדימה שכמותי, מהישראליות הבודדות בעלות הגן הדפוק שמתעקש להגיע לכל מקום חצי שעה לפני הזמן.

אחרי שיטוט בקריית הממשלה כדי לשרוף זמן, ועוד שלוש פעמים בידוק, האיש החביב בכניסה בעל ארשת הפנים הנוזפת - כי אי אפשר להיות נחמדים במקום שבו המון ישראלי מתנקז - נתן לי את המספר 258. איחלתי לו יום נפלא, מאמינה שהוא איש נחמד שרק נקלע לסיטואציה.
לא הייתי במשרדי ממשלה כמעט עשור. הזיהוי הביומטרי החדש אילץ אותי להגיע כאחד האדם כדי למסור טביעת אצבעות למקום שבו זהותך, חלומותיך, שאיפותיך ורגשותיך נתלשים ממקומם ומסתיימים בספרת ביקורת. כמו בבקו"ם, רק בשרשרת החיול של החיים.

המספר על הצג הראה 209. הבנתי שיש לי זמן לעוף במחשבות ולהשתדל להיטמע בהן, במקום לספוג אנרגיה של אנשים עצבניים סביבי. כשהייתי בת 16, הייתי הראשונה מבין החברות שהוציאה תעודת זהות. בניין משרד הפנים הישן היה ממוקם סמוך לבית ההורים שלי, והוא הזכיר יותר את הבית של סבתא מאשר מוסד ממשלתי מכובד. לא הייתה מעלית ולא מאבטח. רק מספרי נייר נתלשים מעמדה מאולתרת. זיכרונות מתוקים מישראל הישנה שנעלמה כמעט לחלוטין.

המספר על הצג מראה 219, יש עוד 39 אנשים לפניי. אני משתדלת לשמר את אחוזי הסוללה בטלפון. בינתיים בזבזתי כבר חצי שעה מיום חמישי היקר שלי. חצי שעה שיכולתי לכלות על מריבות בטוויטר ובהייה במסך. חצי שעה שברור שתהפוך לשעה, ואולי יותר. אנחנו לא חושבים על הזמן שמתבזבז על שטויות או בירוקרטיה, אלא רק כשקורה משהו טרגי באמת.

ביום שישי לפני שבועיים נפטר לנו ג׳קי, חבר מפרלמנט הקפה שהכרתי לפני כשנתיים ונכנס לי ללב. יום אחד בן אדם שמח ובריא מקבל הודעה שהוא צריך להתאשפז בדחיפות, שלושה חודשים אחר כך הוא כבר לא איתנו. אי אפשר לעכל את זה. בהלוויה, שהייתה עמוסה אנשים מכל הגילים, מכל מיני מעגלים, לא היה מישהו שזה נתפס אצלו. גם כיום, שבועיים אחרי כן, זה עדיין פשוט לא הגיוני.

בדרך חזרה הביתה היה חם כמו בגיהינום. כשנכנסנו לאוטו הלוהט כמעט זרקתי ״בא לי למות״, ותפסתי את עצמי ברגע האחרון. צריך לשקול מילים היטב. הרי לא באמת התכוונתי לכך. החיים כל כך שבריריים שאסור להתגרות במזל. וסליחה על קלישאת הזמן הקצר והיקר, אך היא תמיד צפה ועולה ומכניסה לפרופורציות כשמישהו מת בגיל צעיר מדי, כשמישהו שהיה סמל החיות והשמחה נופל לסטטיסטיקה של מחלות שפחות שמים לב אליהן כי יש מגיפה בחוץ.

אחרי הסטירה המצלצלת הזאת התחלתי לחשב את הזמן המיותר שאני מבזבזת על ויכוחים עקרים עם אנשים שמסרבים לראות את האמת, על מריבות סרק עם משועממי רשת. בשבוע האחרון זה הגיע לחמש שעות. חמש שעות יקרות מחיי.

הצג מראה שמספר 230 נכנס לקבל שירות. עוד 28 איש לפניי, אני מתחילה להצטער שלא דחיתי את הסיפור הביומטרי הזה עד הדקה האחרונה. אבל אני ״לוין״ ובמשפחת לוין לא דוחים דברים לרגע האחרון, תמיד מוכנים וערוכים לכל מצב. לפעמים אני תוהה אם חיי היו פשוטים הרבה יותר אילו הייתי מתעלמת מדברים, דוחה תשלומי חשבונות לרגע האחרון, לא פועלת לפי ספר החוקים ולא מנסה להיות בסדר כל הזמן.

אדון אחד יושב לידי. תמיד במשרדי ממשלה מגיעים ״אדונים״ כאלה, שזורקים הערה או שתיים משעמום בתור. שאל אותי אם גם אני לתעודות זהות. עניתי שכן. ענה שלא קיבל בכלל הודעה, אבל החליט להקדים תרופה למכה, כי המדינה הזו משוגעת ולכי תדעי. הוא יודע, הוא כאן מ־1945. אני לא מקנאה לא בו ולא בתינוק האומלל שנולד למדינה שאיבדה את הדרך ומחכה בשקט עם הוריו לתורו.

245 על הצג, אני כמעט על 30% סוללה ומבינה שיש לי שתי אפשרויות, לקבל את העובדה שלפעמים קורים בחיים דברים שמשנים לנו את התוכניות, מבזבזים לנו זמן יקר וגורמים לנו להצטער על כך שהיינו עצלנים מדי, עייפים מדי, שונאים מדי, עצבנים מדי. ברוב המקרים על כלום ושום דבר. אפשרות שנייה היא ללכת עם הראש בקיר. אבל גם ללכת עם הראש בקיר זה בזבוז זמן. אלמלא היה הזמן הזה נלקח מאיתנו, סביר להניח שלא היינו מבינים שצריך להעריך אותו כמו שצריך.

ג'קי תמיד ניסה להוציא אותנו מהשכונה, לגרור אותנו לבר שלו בגאולה, אבל למי היה כוח לקחת אוטובוס מהצפון הישן עד לאלנבי? בסוף נסענו בשבילו עד קריית שאול. סליחה על הסיום המלנכולי ביום שישי, אבל בעיניי זו דווקא דרך אופטימית להביט על החיים. אז קדימה, במקום להתחבר לאינפוזיית הפחד הקרויה טלוויזיה, תתחילו לחיות לפני שזה ייגמר.