זה הפך לשיטה. בכל פעם מנהיג אחר שולח איומים, פעם זה נפתלי בנט ופעם זה בני גנץ, אבל השיטה היא אותה שיטה. כולם מאיימים. ראש הממשלה איים על האיראנים בעקבות תקיפת ספינה בבעלות ישראלית בעומאן והסביר ש"אנחנו פועלים לרתום את העולם, אבל במקביל יודעים לפעול גם לבד".
גם שר הביטחון שלח מסר מאיים לאותו כיוון, לפיו "חייבים לפעול כעת מול איראן, שלא רק חותרת לגרעין צבאי, אלא מביאה למרוץ חימוש מסוכן".
איומים הפכו לאחד הכלים החשובים בארסנל של הפוליטיקאים. איומים יוצרים כותרות גדולות, ולדעת המאיימים הם מעצימים את דמותם ומציגים אותם כמי שהכוח נמצא בידיהם, וכמי שיקבעו את כללי המשחק ויחליטו מתי להשתמש בו.
לא ברור למה צריך להשמיע איומים כשאפשר לפעול בחשאי, ומדוע יש צורך להעביר מסרים באמצעות כלי התקשורת כשניתן לעשות זאת בערוץ שקט.
מנהיגי העבר לא פיזרו הצהרות לוחמניות בקצב שבו זה נעשה כיום, אבל גם אז היו מי שלא בחלו באיומים. זכור במיוחד האיום שהשמיע הרמטכ"ל דוד אלעזר בעת מלחמת יום הכיפורים.
במענה לשאלתו של דן שילון, במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב ב־8 באוקטובר 1973, כשנשאל אם הוא חוזה מלחמה קצרה או ארוכה, הוא השיב "נמשיך לתקוף ונשבור להם את העצמות".
איומים נשמעים מכל כיוון. הפופולרי שבהם הוא "נחזיר את לבנון לתקופת האבן". זהו איום שנועד לאוזני חיזבאללה וממשלת לבנון, והוא הושמע בעבר על ידי השרים לשעבר רפי פרץ ויואב גלנט. כל האיומים מבטיחים שבבוא היום ישראל תישא בתוצאות, כיוון שמי שייפגע יידע מי הפוגע.
סעיף 192 לחוק העונשין מגדיר במדויק מה יכול להיחשב איום ומה העונש בצדו. אלא שאיומים על איראן ומדינות ערב אינם נכללים במסגרת חוק העונשין, מה שמאפשר לפוליטיקאים להמשיך לפזר אותם, בלי לשלם את המחיר.
בכיר וזוטר
מתי עבריין הופך לעבריין בכיר? ומתי חוקרת משטרה הופכת לחוקרת בכירה? אתר Ynet פרסם ידיעה על שוטרת שנעצרה בחשד שהעבירה מידע לכאורה שלא כחוק לעבריינים, ובידיעה שפורסמה היא זכתה לתואר חוקרת בכירה.
מעת לעת אנחנו מדוּוחים על מעצרם של חשודים, שאמצעי התקשורת מסווגים את מעמדם בתוארי בכירות, וכך אנו נחשפים למעצרם של "עבריינים בכירים", או קצינים בכירים. עכשיו זכינו לדיווח גם על מעצרה של חוקרת בכירה.
אין עבריינים בכירים, כשם שאין חוקרת בכירה. את תוארי הבכירות לעבריינים קובעים כתבי המשטרה. ברצותם, הם מכתירים את העבריין כבכיר, וברצונם הם מסתפקים סתם בתואר עבריין. כאשר שמו של העבריין אינו מוכר לקוראים ולעתים גם לעורכים, והכתב אינו מעוניין שהעורך ישליך את הידיעה לסל האשפה, הכתב נוהג להאדיר את דמותו של העבריין, ומוסיף לו את התואר בכיר, מה שמבטיח לפעמים את פרסום הידיעה. אז אם אתם שואלים מה הופך עבריין לעבריין בכיר, ועל פי אילו אמות מידה נקבעת הבכירות, זוהי התשובה.
קצינים בכירים נקבעים על פי דרגתם, וגם כאן ראוי שתהיה קביעה ברורה וחד־משמעית מאיזו דרגה ניתן להגדיר קצין כבכיר. האם למשל יש הבדל בהגדרת התואר בכיר בין קצין בצבא לבין קצין בכיר במשטרה, כששניהם נושאים באותה דרגה מקבילה? האם קצין שנושא דרגת רב־סרן נחשב בכיר, או שהבכירות מתחילה בדרגת סגן־אלוף? האם רב־פקד הוא קצין משטרה בכיר, או שיש צורך בדרגת סגן־ניצב?
עניין דרגותיהם של קציני המשטרה מזכיר לי סיפור בלתי נשכח שהתרחש לפני יותר מ־45 שנים באולפני קול ישראל, כשהחלפתי בתפקיד את מייק הולר ז"ל, שהיה כתב המשטרה האגדי של הרדיו. ביקשתי ממייק ז"ל עצה אחת שבעזרתה אצליח בתפקיד כתב המשטרה, והוא נתן לי עצה שבעיניו הייתה שווה זהב.
מייק הסביר לי ברצינות עד כמה קציני המשטרה קנאים לדרגתם, אף שלציבור הדרגות במשטרה לא רק שלא מוכרות, אלא גם לא אומרות הרבה. הציבור לא מבחין בין דרגת רב־פקד, סגן־ניצב וניצב - אבל עבור קצין משטרה זהו כל עולמו.
כדוגמה לדרך שבה העניש את מי שלא שיתפו איתו פעולה, נהג מייק לספר על קצין המשטרה יגאל אנקורי, שלו נהג לקרוא בשידור יגאל נחליאלי. כשקצין המשטרה התלונן, הסביר מייק למנהליו ברדיו שאנקורי קטנוני, משום שבכל מקרה מדובר בציפור.
התפיסה של מייק הייתה שעניין הדיווח ברדיו תוך אזכור דרגתו של הקצין, הוא מה שיעשה את ההבדל. לכן הוא נוהג להעלות או להוריד קצינים בדרגה בשידור ברדיו, על פי מידת שיתוף הפעולה שלו איתם. מייק הציע לי להמשיך בשיטה, ואמר: "אל תהסס להוריד בשידור קצין בדרגה, ואפילו בשתי דרגות, אם הוא נוהג בשחצנות ולא סופר אותך. זה המרשם להצלחה בתפקיד, ורק זה מה שיביא לך סיפורים בלעדיים".
החלטתי לנסות את השיטה ולא תאמינו - היא עבדה. את סגן ניצב שמואל צחי, שהיה לימים דובר המשטרה, קידמתי בשידור בדרגה אחת לפחות. מייק בירך אותי על המעשה האמיץ והסביר לי שזאת ורק זאת הסיבה שבגינה סגן ניצב צחי קודם תוך זמן קצר לדרגת ניצב משנה, כי אמרו את זה ברדיו.
את ניצב יגאל מרקוס, שהיה מפקד משטרת תל אביב, הורדתי לדרגת תת־ניצב. אלא שניצב מרקוס לא הסכים למחול על כבודו. הוא נהג להתקשר אליי ולנזוף בי בגסות על שאני לא בקיא בדרגות המשטרה. השבתי לו כפי שמייק הדריך אותי לומר: ש"ניצב או תת־ניצב זו אותה דרגה בשבילי, ושמבחינתי אין לעניין הזה שום חשיבות". אלא שניצב מרקוס לא הסכים להשלים עם הורדתו בדרגה, ושלח לאולפני הרדיו סייר משטרה רכוב על קטנוע, שהביא לי את כל צילומי דרגות המשטרה, עם הסבר מפורט על כל דרגה ודרגה.
כשסיימתי את תפקיד הכתב לענייני משטרה והעברתי את השרביט למחליפתי כרמלה מנשה, לא יכולתי שלא למסור לה גם את עצת הזהב, שתבטיח לה הצלחה בתפקיד החדש. כרמלה, שלא האמינה לסיפור, התגלגלה מצחוק, אבל החליטה מתוך בחירה שלא לקדם ולא להוריד בדרגה אף קצין.