אם החיים לימדו אותי משהו, הרי זה שמי שלא הייתה בקטע שלך אחרי המפגש הראשון, לא תהיה שם לעולם. בכל אופן - לא מהסיבות הנכונות.
אני לא אומר שאי אפשר לשנות דעה על אדם. הנה דוגמה לשלילה: ההוא שביום הראשון ללימודים, לגיוס או לעבודה החדשה נראה לך הנחמד ביותר, עוד יתברר כטרחן של הכיתה, הפלוגה או המשרד. מקץ יומיים לא תדעי איך להיפטר ממנו.
לעומתו, דווקא ההוא שנראה לך מניאק, יהיר או טיפש - עשוי להתגלות כהפך הגמור. במילים אחרות: לא תמיד הרושם הראשוני הוא בהכרח גם הקובע, אלא אם מדובר ביחסים אינטימיים. גם ההיא שברגע הראשון נראתה לך כך וכך, עשויה בחלוף הזמן להיראות באור שונה, אבל, וזה אבל גדול, רק למטרות מקצועיות או חבריות. בכל הקשור ליחסים אינטימיים, הרי שכבר אחרי 15 דקות (שלא לומר 15 שניות) ידעת אם אתה בקטע או לא.
אני כותב את זה כי בזמן האחרון הופתעתי לגלות נשים ששוכחות ש"חתונה ממבט ראשון" היא תוכנית בידור, גם אם קוראים לה "ריאליטי", ולוקחות נורא קשה את כל מה שנראה על המסך. לפני קצת יותר משבוע נפרדו בני הזוג הראשונים לעונה הנוכחית, מנור ובן, והארץ מלאה חמס. צוות התוכנית אף הואשם בכך שהאריך את סבלה של מנור, הצד הדחוי בקשר, רק כדי ליצור פיק רגשי שיניב עוד קצת רייטינג.
האמת שזה די מדהים: תוכנית ריאליטי שתעשה הכל בשביל רייטינג? הלם! והרי התוכניות האלה נועדו להפוך את משתתפיהם לסלבריטאים לרגע, רק כדי לרסק אותם בלייב. למזלם של המפיקים, לא חסרים מי שמוכנים לשלם את מחיר הפרסום, או שמאמינים שדווקא הם יפצחו את הקוד של הז'אנר, וימנפו את רבע שעת התהילה לעתיד שכולו פפראצי והשקות. הבעיה היא שכנראה צריך משהו כמו 14 תארים אקדמיים במצטבר (כמו הגר וניר, גיבורי העונה הקודמת), כדי לצלוח את הפורמט.
לא הייתי מתעכב על ביקורת טלוויזיה גרידא, אלמלא חשדתי שיש כאן משהו עמוק בהרבה. מלמדים אותנו שהאופי הוא שקובע, שאסור להתרשם מהחיצוניות ועוד כל מיני דברים חשובים ויפים. רק שהחיים מלמדים אותנו לפקפק בהם: בהתחלה בהיסוס, אחר כך בעצבים ולבסוף בהשלמה.לפחות אצל גברים זה מאוד ברור. אני לא טוען חלילה ש"אופי הוא המצאה של מכוערות", כמו שגרסנו בגיל צעיר יותר*, אבל אני כן אומר שלא קיים הגבר שיתאהב במישהי שהוא לא נמשך אליה. רדוד ככל שזה יישמע: משיכה פיזית היא תנאי סף לכל קשר רומנטי.
האם זה עובד גם בכיוון ההפוך? בחיי שאני לא יודע. למרבה המזל, נשים מורכבות מגברים. זה לא שהן לא חייבות להימשך לגבר כדי לפתח עמו מערכת יחסים אינטימית, אלא שכבר למדתי שהמושג "משיכה" מורכב עבורן מהרבה יותר פרטים: הן באמת יכולות לראות גם בדיוויד בקהאם וגם בסת' רוגאן (למשל) גברים מושכים. לעומת זאת, גבר שיוצב מול המקבילה הנשית של הצמד (בכוונה אני לא כותב כאן שמות), יראה באחת מהן מישהי שהוא יכול לצחוק איתה, ליהנות איתה, לחלוק איתה סרט או דרינק, אבל כשמדובר על קשר אינטימי (הגם שהוא מורכב בעיקר מכל אלה), רק חברתה היפה ממנה תהיה קיימת שם עבורו. למה? אולי כי המטען הגנטי של גברים אינו מכוון מלכתחילה לקשר זוגי ארוך טווח. ואולי, בקצת פחות מילים: כי אנחנו מטומטמים.
ההלקאה העצמית הזאת כמובן שאינה משנה את המציאות. אבל עוד לא נולד הגבר שיהיה מספיק "גבר" כדי לומר למישהי: "נשמה, את עלא כיפאק, באמת, רק שאת לא נראית ממש טוב, ובהתחשב באלטרנטיבות שלי כרווק בעיר הגדולה, נראה לי שאני מעדיף להישאר עוד קצת במשחק עד שאמצא מישהי שתהיה גם עלא כיפאק וגם תיראה טוב". מה הוא אומר לה במקום? כל מיני הטיות של המשפט השקרי שמתחיל בשלוש המילים: "זו לא את", או אם להידרש שוב ל"חתונמי", כמו שאמר בן למנור: "את יותר מדי".
והיא לא רק שהאמינה, אלא אף מיהרה להפיק לקחים לקראת הקשר הבא. זאת בעוד שמה שכל גבר שמע היה "דווקא אין לי בעיה שיתנפלו עליי ככה, אבל רצוי שזו תהיה מישהי קצת יותר מושכת בעיניי".
*והנה אני נדרש לכוכבית ששתלתי כאן קודם, כי יש לעתים שהקארמה חוזרת לנגוס בישבנו של הגבר. אי־שם בעשור השישי לחייך אתה מבין שהקלישאות ההן לא היו לגמרי שקריות, אלא פשוט לא אמת לשעתן. מגיע השלב בחיים שבו התכונות הכי סקסיות באישה הן לא אורך הרגליים או צבע העיניים (או כל מה שבאמצע, אני משתדל לא להיות פלסטי מדי), אלא חוש ההומור, הנדיבות, השמחה וחוכמת החיים.
בחלק גדול מהגברים מכה התובנה הזאת באיחור מצער.