בועז ביסמוט הפך לחוליה החזקה של "אולפן שישי". התוכנית כבר לא תוכל להתקיים בלעדיו. הוא דמות דרמטית, טרגית וקומית באדם אחד.
דרמטית, כי הוא אחד מול רבים. טרגית, כי שני המלכים שבהם האמין ותמך פומבית נפלו כמעט יחד (בנימין נתניהו ודונלד טראמפ), וקומית, בעיקר בגלל משקפי השמש העגולים, המפתיעים והמשנים צבעם באופן תדיר. אבל לא רק.
הפרשנות שלו תתחיל תמיד בטון כאילו אפולוגטי. "רק אם תרשו לי, כן? בכל זאת, הזמנתם אותי, שלחתם מונית, אז תנו לי גם להגיד איזו מילה, דקה במטותא מכם, אני משתדל כמעט לא להפריע, ישבתי פה בצד בשקט, אז אולי בכל זאת גם אני אוכל להגיד פה משהו, כן?". כל הזמן הוא כאילו מבקש אישור מהסביבה להמשיך לדבר, אבל לא באמת מחכה לו. פאסיב־אגרסיב פולני קלאסי, עם שיק צרפתי מודרני.
ביסמוט כמעט לא מתפרץ לדברי אחרים. הוא זע ונד על כיסאו, מבקש להתפוצץ במקומו כמו הר געש. רואים עליו שאינו יכול לשאת את מוחמד מג'אדלה, שהוא נתקף אלרגיה כשאמנון אברמוביץ' מדבר, ומגיע לשיאו כשרינה מצליח מפרשנת. ואז, כשפונים אליו, מתחילה הצגה. תנועות הגוף שלו מעידות על ביטחון עצמי מופרז, כאילו מכל הדלק של מכוניתו מלא, דוושת הגז נלחצת עד לסופה, רעשי סיבובי המנוע נשמעים למרחוק, אבל אז מסתבר שזו נסיעה לשום מקום. הוא תמיד מתחיל בגמגום מתמשך, כאילו אוסף לעצמו רעיונות בראש, שיוצאים לאוויר העולם כמשפטים ששוללים את עצמם בעודם נאמרים, או חישוקים הנזרקים לאוויר ואין אף אתלט שנמצא על המזרן כדי לתפוס אותם.
מבנים תחביריים שאינם קבילים בשפה העברית, והגעה מאומצת לפאנץ' בינוני שמשאיר את האומה בחצי דקת דומייה, כדי להבין מה היה פה עכשיו: "אם תשאלו אותי, אולי אני טועה, אבל אולי אני גם צודק", אמר. כן, אלה תמיד שתי האופציות. או "סגר לא יהיה פה. לפי דעתי לא הייתה כל כוונה לסגור מלכתחילה, ואם נגיע למצב של סגר כדי למנוע מתים, אז גם לשם נצטרך ללכת". מה? זה טוב, זה רע, אתה בעד, אתה נגד? זו פרשנות או להטוטנות מילולית חסרת פשר?
מהרגע שהתיישב על הכיסא הנחשק, הצליח ביסמוט לסגל לעצמו עוקצנות ממזרית מוזרה. המשפטים שיוצאים לו מהפה אולי חסרי כל היגיון, אבל צריך להודות שהם גם משעשעים. "רינה, הקשבתי לך, אני חושב בדיוק כמוך, רק להפך". לא ברור אם זו אמירה בלתי הגיונית, סתם מצחיקה או גם וגם.
ביסמוט אינטליגנטי, רהוט, מנומס, אך גם מתנשא בדרכו. זו התנשאות חדשה שלא הכרנו, מתוחכמת. הוא מתנשא מלמטה. הוא מסתכל על חבריו לפאנל כעל "פרשנים של הטלוויזיה", לעומתו, שהגיע כביכול מבחוץ. אך אין לזה אחיזה במציאות.
הוא היה כתב מוכשר ועתיר ניסיון, שסיקר חזיתות מלחמה, השיג ראיונות בלעדיים מרחבי העולם ושידר מהמקומות הנחשקים ביותר לעיתונאי שטח. דווקא בגלל זה מוזר שהוא מתאמץ לתחזק נרטיב של אדם חיצוני, שמגיע כאילו מעמדת נחיתות לפאנל מכובד של פרשני טלוויזיה. אבל זה לא מה שהם חושבים עליו, אלא מה שהוא חושב שהם חושבים עליו. הוא תופס את עצמו בעיניהם כ"לא באמת פרשן", "לא באמת עיתונאי", "לא באמת אידיאלוגיסט", אלא רק ביביסט וטראמפיסט, לבוש בדמות צבעונית שהשתחלה לפאנל המרכזי של חדשות ליל שבת. לעתים אורח מבדח, לפעמים שופר להשכרה, מדי פעם מנפק כותרת או דעה מעניינת.
חברת הכנסת מירי רגב קראה למנות לראש הליכוד אחרי נתניהו מישהו מזרחי, ועדיף אישה (מעניין אם יש לה גם רעיון קונקרטי למישהי שבדיוק מתאימה לשני הקריטריונים האלה). ביסמוט כינה אותה אופורטוניסטית. זו הייתה אמורה להיות עמדה מקורית, אם לא היו אוחזים בה מיד אחר כך, בניסוח זהה, גם יעקב ברדוגו ואחרים. אם הוא דף מסרים, אז הוא דף המסרים הססגוני ביותר בכדור הארץ. יש בו משהו אצילי שמזכיר קצת את האירופיות של בני ציפר. עדינות גברית שאינה ישראלית כלל. הוא היה צריך לערוך מגזין תרבות צרפתי ולא יומון ישראלי עממי, המחולק חינם בצמתים ומפזר בבוטות אג'נדה חדגונית. דווקא בגלל הניגודיות הזאת הנוכחות שלו על המסך היא קריטית, ובעיקר מגניבה.