כולם מדברים על משבר האקלים, אבל אף אחד לא מדבר על משבר הרעש. רעש בכל מקום. אני לא זוכרת את החוויה האורבנית כל כך רועשת מימיי. גם לא כשגרתי במשך כמעט עשור ברחוב הכי רועש בתל אביב. דיזנגוף. חלון מרכזי שפונה לציר הראשי של קו 5. בכל בוקר, כשהאוטובוס הראשון היה מגיע לתחנה הסמוכה לרחוב גורדון, הייתי מתעוררת מרעש הדחיסה של הדלת שנפתחה ונסגרה באטיות. פה ושם צעקות של מנקי רחובות, של נהגים שעוצרים לקנות משהו בקיוסק וחוסמים לשכנים את החניה. רעש של חיים בעיר עם הרבה כבישים ומעט מדרכה.
כל מי שגר במרכז תל אביב יודע שאם אין תחנת אוטובוס מתחת לבית, יש מפוח עירוני (שכיום, תודה לאל, הפך את עורו למפוח מסוג מתקדם). ואם אין מפוח, אז יש רעש של גיזום. אבל היה בזה משהו נחמד, מאוד תל אביבי, במיוחד למי שהגיעה מהפריפריה לעיר הגדולה, בתחילת שנות ה־20 שלה. "את בטוחה שלא יהיה לך רועש מדי?", שאל אבא שלי כשהגענו יחד לחתום על החוזה לדירה. ואני מיד עניתי "לא". לרעש מתרגלים. לקח כמעט חודש עד שהצלחתי לנהל שיחת טלפון בלי להסתגר במקלחת או לצאת לחדר המדרגות. האוזן, כמו של נגן בלהקת רוק, התרגלה. גם אני התרגלתי.
אבל הרעש שחוויתי לפני אי אלו שנים ברחוב דיזנגוף, שהיה אז בשיא תהילתו, הוא כאין וכאפס לעומת הרעש העירוני שאני חווה כיום, אף על פי שאני גרה בשכונת מגורים שקטה יחסית, שמאכלסת בעיקר משפחות צעירות ואוכלוסייה מבוגרת. כשעברנו לכאן, היא הייתה שכונה ירוקה בעיר מפויחת. רדינג הפסיק לפזר עשן, והפיח על החלונות נעלם באופן יחסי. אלא שבחודשים האחרונים מתקפת הפינוי־בינוי שכבר כתבתי עליה, מחריבה כל אפשרות לשקט. תוסיפו את הגזם של העצים, שמתרחש תמיד ביום שבו את מתכננת יקיצה טבעית, ואת עבודות הרכבת הקלה, שמתבצעות בציר הראשי בעיקר בשעות הלילה ולפנות בוקר - ותקבלו מנה בלתי אפשרית של רעש באוזניים.
אני מניחה שמי שגרים בפריפריה השקטה והרחוקה יאמרו שזה חלק מהחיים בעיר הגדולה. אבל כמי שכל חייה גדלה בעיר מרכזית, ואמורה להיות רגילה לרעשי אוטובוסים ולצעקות של נערים שיכורים בחופש הגדול, אני אומרת לכם: לא היה רעש כמו זה של 2021 מעולם.
בכל פעם שאני נוסעת עם נהג מונית שמתנצל שהוא תקוע בפקק ומאשים מיד את הרכבת הקלה, אני בוהה בעיניים כלות בתמונות ההדמיה שמנסות להציג את העתיד. הטרמינל הממוזג, האישה עם החצאית המתנפנפת שצועדת עם כלבה וסל מצרכים על מדרכה שאינה שבורה. אני רוצה להאמין שמאחורי כל סאבוויי משוכלל או אנדר־גראונד לונדוני מהוקצע, היו שנים של חפירות בכביש, מכת חולדות וערימות של פקקים וחול. אבל זה אפילו לא הבלגן בעיניים אלא הרעש שמשגע את הנהגים המתוסכלים, הולכי הרגל והפועלים, שבסך הכל מבצעים את עבודתם.
אולי הדור של ההורים שלנו היה צריך לסבול את הבלגן הזה. אבל בעידן מתקדם כמו שלנו, אנשים כבר לא צריכים לחזות בבנייתה של מדינה. וכמו שכל דבר מגיע לישראל באיחור אופנתי, גם החלק של שיפוץ ושינוי פני העיר מגיע מאוחר מדי.
היה קל בתקופת הסגרים, בשיא הקורונה. כשנסעתי על איילון שומם ומסומן בגיר כתום לצורכי שדרוג, חלמתי על הרגע שבו הכל ייגמר ויהיו לנו כבישים חדשים ונתיבים מהירים יותר. אז שום דבר לא נגמר. לא הקורונה וגם לא השיפוץ של החלק באיילון שמחבר את דרום תל אביב לחולון.
רעש הוא אחד הגורמים העיקריים למתח ולסטרס, בפרט אצל אנשים עם הפרעות קשב. כמוני, למשל. אני מניחה שרעשים במושב היו מוציאים אותי מדעתי לא פחות. ציוצי ציפורים, זמזומי דבורים וטרקטור או שניים שבוודאי עוברים שם מפעם לפעם ומקפיצים את הלב.
אחרי שראיתי שלט על כניסת הבניין, המעדכן שהבניין הצמוד אלינו הולך להיהרס כליל בימים הקרובים ושכדאי לסגור חלונות מחשש לפיזור אסבסט, אני תוהה אם כדאי לי לגור בקומה גבוהה יותר ומבודדת מרעש ומאינטראקציה עם הקרקע הלוהטת, כמו חברתי שגרה בקומה 47 במגדל במנהטן, מנותקת מהעולם. או שאולי אני דווקא צריכה לרדת לאדמה ולחפש לעצמי מקום פתוח עם מרחב אישי, ללא מגבלות מרחק, שאפשר פשוט להיות בו בשקט או להשתגע בו כשצריך. אבל רק מהרעש הפנימי.