לא הייתי מטריח אתכם בסוגיה כל כך פרטית וטריוויאלית שקשורה בבית שלי, שעבר שיפוצים הקיץ, לולא הייתי אוחז בתובנה לא מאוד מקורית אך נכונה כשמש באמצע אוגוסט: המגזר הקרוי "בעלי מקצוע" הוא תכלית הישראליות ותמצית הבינוניות.

מדובר בעירוב מבהיל של חוסר מקצועיות, זריקת קצוץ על לקוחות, אי־כיבוד לוחות זמנים והתנהגות פרימדונית כשל מונופוליסטים בתחומם. חבורה של אנשים שכאילו זועקים לאדוה דדון: אנחנו כאן רק בשבילך, עשי עלינו תחקיר. אין אף מגזר במשק שאוחז בתמהיל כל כך שלילי של תכונות אנטי־שירותיות כמו אותם "בעלי מקצוע", שלא ברור מדוע הם נקראים כך. וכי נהג אוטובוס, מורה, רופאה ומתכנת אינם אוחזים במקצוע ורק אינסטלטור כן?

עשינו שיפוץ בסדר גודל בינוני, שהיה אמור לקחת חודש וארך חודשיים וחצי עם חריגה של 700 מיליון שקל מהתקציב. כלומר מטבח, ריהוט, צבע וכל מה שקרוי בשם המסורתי והמפחיד "רמונט כללי".

לצורך העניין גייסנו "מעצבת פנים", שלוקחת על עצמה את הפרויקט "בליווי צמוד, מההתחלה ועד הפרטים הקטנים והמשמחים בסוף". דווקא בגלל זה הופתענו לקבל ממנה וואטסאפ, כשאנחנו באמצע האירוע ובתוך הבית נמצאים קבלן עם סולם, נגר עם מקדחה ומתקין תאורה עם שנדליר ביד, שבו היא כתבה לנו: "דרור ומרינה היקרים, היה נעים להכיר, השיפוץ הסתיים, אני כאן לכל שאלה".

שפשפתי את עיניי בתדהמה כדי לראות שאכן היא הכריזה על סיום עבודתה עוד בטרם נגמרה. ואכן, "היה נעים להכיר" היא כותבת, ובעצם מפטרת את המעסיק שלה בהודעת טקסט, כאילו נפגשנו בשיט תענוגות בקאריביים וההפלגה הסתיימה. ביי, שלום. תסתדרו לבד.

דווקא תחילת הקשר הייתה מבטיחה כמו דייט קסום ב"חתונה ממבט ראשון". "אני אכיר לכם מישהו מקצועי ורציני, מחברה ענקית לכלים סניטריים. הוא מקסים ונותן שירות אישי, נעשה אצלו הכל". ואכן, קנינו אצלו ממיטב הסחורה: אריחים שהגיעו עם הדפסים עקומים, ארונות אמבטיה שנשלחו באיחור של חודש (כי הם מגיעים משלושה ספקים שונים, לך תדע) והשיא - ברזים נטולי סיפון ששלחו אותנו להמשיך לצחצח שיניים בתנאי מעברה בחצר.

גם הנגר שבנה את המטבח לא אכזב, ואחרי שהכל הותקן ונשלם, היו חסרים רק כמה דברים קטנים כמו דלת לארון, צוקלים (רגליות שעליהן יושבים ארונות המטבח) והמדיח שמיאן לפעול, אף על פי שטרקנו את הדלת האינטגרלית הכי חזק שאפשר.

"אתם בטוחים שאתם לא שומעים קליק?", הוא נשמע זועם בצד השני של הטלפון. "נשבע לך, אין קליק", השבתי. "תטרקו שוב. חזק. יש קליק?", "אין קליק!", "טוב, אז אין לי ברירה, אלא לבוא". והוד מעלתו אכן הגיע, רק כדי לוודא שאכן, אין קליק.

על הדרך שם לב לבעיה נוספת. הכיריים מונחות גבוה מדי על התנור, שהותקן לא במקום, וכל זה משום שהמגירה שמתחת לתנור שמתחת לכיריים לא בגודל הנכון, וצריך לקצר אותה. "טוב, זה שטויות, אבוא בשבוע הבא לסדר". מכאן עברנו לסדרת תחנונים של "מתי תבוא?" "מקווה שמחר". "אולי אחר הצהריים?", "לא, זה מאוחר מדי". "אז אולי בראשון, תעשה מאמץ?", "לא! אני אצל לקוחות בראשון". אנחנו כנראה כבר לא נחשבים לקוחות, אלא מטרידנים סדרתיים.

כל העת אותה מעצבת פנים, שתכף תבצע ויברח אלגנטי, אומרת לנו: "אל תדאגו, אני מפמפמת לו". "תהיו שקטים, אני לוחצת על ההוא". "הכל בסדר, אני מדברת עם ההיא". כאילו הדבר הבסיסי ביותר - שירות לאדם ששילם כסף - הוא פריבילגיה שצריך להתחנן, לפמפם וללחוץ כדי לקבל אותו. אני כמובן מתעלם מאירועים קטנים כמו מתקין שיש ששם את הרגל התומכת הפוך, שליח של כיסאות בר ששילח אותם לעפולה במקום לקדימה, ומתקין מזגן שהתאדה, אולי בגלל החום.

מה שכן, מאז השיפוץ אנחנו מסתכלים על העולם רק מזווית של ריהוט הבית. לא מזמן שודרה כתבה אישית על אוהד חמו, ושמנו לב שהוא התקין בביתו את התנור בצורה מקורית - בילד אין בתוך המדרגות.

בכתבה על המועבט של דודי אמסלם, לא התעסקתי בהתלקקות של אבישי בן חיים, אלא יותר בקלפות המסוגננות במטבח ובבלגן הבלתי נסבל מעל הארונות, ואם אפשר ללמוד משהו מביתה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, הולכת להיות שנה מסודרת, נקייה, כפרית, אקלקטית, עם טאץ' מודרני.