נשיא המכון לדמוקרטיה, חבר הכנסת לשעבר יוחנן פלסנר, לא תמיד בוחר לשדר אופטימיות. כשהגיש את "מדד הדמוקרטיה" של המכון שלו לנשיא המדינה, רק לפני כמה חודשים, דיבר על "תחושות קשות בציבור", על "תמרור אזהרה בוהק", על "שחיקה וניכור". אבל השבוע דבקה בו לפתע רוח טובה. הורדת גיל הפטור בגיוס לחרדים, קבעו הוא ועמיתו, חוקר המכון ד"ר גלעד מלאך, תביא ליציאה של 5,000 חרדים לשוק העבודה כבר בטווח הקצר. אחר כך תביא לתוספת של כמעט 15 מיליארד שקל לתמ"ג. השינוי שבו בחרה הממשלה נקבע בהודעת המכון - "מקומם אך הכרחי".
מקומם – הוא בלי ספק מקומם; הכרחי – זה כבר תלוי בהערכת תוצאתו. כאמור, חוקרי המכון נוטים לאופטימיות. אבל נפתח במקומם. הסידור החדש בלי ספק מקומם, כי הוא נוגס עוד חתיכה בשוויון. לא רק שנערים חרדים אינם משרתים בצה"ל, עכשיו גם יוכלו ללמוד בישיבה כשעמיתיהם רצים על הגבעות או מתלכלכים בגריז, ואז להשתחרר יחדיו. זה ישתחרר מאגף התקשוב, וההוא מהשיעור במוסר. זה ישתחרר מחטיבת כפיר, וההוא מסדר הערב בגמרא. זה ישיב לאפסנאות את נשקו, וההוא ישיב למדף את פירוש הרש"ש למסכת עירובין. ושניהם ייצאו ללמוד ולעבוד כאילו בילו את שלוש השנים יחדיו.
האם זה באמת הכרחי? הנה, כאן הדיון מסתבך. תומכי המהלך, כולל חברות וחברי הממשלה שהחליטו להעביר אותו - אם כי בשינויים מסוימים לעומת הרעיון המקורי - מניחים שהפטור ידרבן חרדים להצטרף לשוק העבודה. קביעת גיל הפטור בסיבוב הקודם לגיל 24 - "כולאת בישיבה או בכולל צעירים המעוניינים לצאת להכשרה מקצועית או לעבודה, ולכן פוגעת במאמץ לשלב חרדים בתעסוקה", נכתב באחד ממחקרי המכון לדמוקרטיה. כלומר, ההנחה היא שהם רוצים, אבל לא יכולים. הם נתקעים בישיבה כדי להשתמט מגיוס, ועד שהם יכולים לצאת ממנה כבר נהיה להם מאוחר מדי. המטרה של הורדת גיל הפטור היא לשחרר אותם מכלא הישיבה לשוק העבודה.
יש היגיון בתוכנית עבודה כזאת. יש היגיון בהנחת עבודה כזאת. אבל זו לא ההנחה היחידה המסתתרת בין שורות ההסדר המוצע: תומכי המהלך מניחים עוד הנחה, שהיא הנחה סמויה. הם מניחים שהפגיעה הנוספת בערך השוויון לא תשנה את מצב הגיוס לרעה לעומת המצב היום.
ובמילים אחרות, הם מניחים שהחברה הישראלית המשרתת תבלע גם את הצפרדע החדשה ברטינה, אבל בלי תגובה חריפה. ייתכן שגם זו הנחה סבירה, כי העובדה היא שעד היום החרדים לא משרתים, ובכל זאת לא משלמים על ההשתמטות שלהם מחיר כבד. החברה הישראלית המשרתת מקבלת את המצב בהכנעה. ומצד שני, ההנחה שאפשר להאכיל את הציבור בעוד ועוד צפרדעים ללא תגובה היא גם הנחה מסוכנת. כי בניגוד להנחה הראשונה (שהחרדים יבואו לעבודה) - שאם יתברר שהיא שגויה לא ייגרם נזק גדול, אלא פשוט לא תהיה תועלת – להתבדות של ההנחה השנייה יכולות להיות תוצאות מרחיקות לכת ובלתי צפויות.
דמיינו את התסריט הבא. הוא באמת דמיוני. גיל הפטור יורד ל־21, כלומר, אי־השוויון משתין על כולם מהמקפצה, ובתגובה לכך מתייצבים 10,000 נערים ונערות בגיל הגיוס מול משרד הביטחון ומודיעים שאין להם כוונה להתגייס. הם מתכוונים ללמוד שלוש שנים, כמו החרדים, ואז לקבל פטור.
1,000 ילמדו ספרות אנגלית, עוד 1,000 ילמדו הנדסת אלקטרוניקה, עוד 1,000 רוצים פילוסופיה, עוד 1,000 ילמדו היסטוריה של סין. בשלוש שנים אפשר ללמוד לא מעט. ואז לקבל פטור מלא מגיוס - וללכת לעבוד. או ללמוד. או לטייל בדרום אמריקה.
דמיינו את התסריט הזה, ומיד תבינו שלושה דברים. האחד: אי־השוויון באמת משתין כאן מהמקפצה; השני: הנערות והנערים יצדקו במאה אחוז ויקבלו תמיכה ציבורית מקיר לקיר; השלישי: מדינת ישראל תעמוד מול משבר שלא לגמרי ברור איך תצא ממנו.
למעשה, למדינת ישראל אין שום דרך לצאת ממנו. אין לה תוכנית. יש לה רק תקוות. המדינה מקווה שהורדת גיל הפטור תוציא את החרדים לעבודה. המדינה מקווה שהורדת גיל הפטור לא תוביל להתפרצות בלתי מבוקרת של מרד נעורים. וזו תקווה שיש בה משהו בלתי נסבל. תקווה שביסודה השלמה כנועה עם אי־שוויון כרוני. במקום להילחם כדי שיהיה שוויון, וכדי שמי שלא משרת ישלם מחיר כבד על סרבנותו – המדינה בוחרת להיכנע. נכון, זו כניעה שיש בה אלמנט חזק של מעשיות. יהיה קשה לגייס את החרדים, אז לפחות שיעבדו קצת.
נסו את ההיגיון הזה על סיטואציות דומות שאפשר לשרטט, ותגלו שהוא לא ממש עובד. נניח: תושבי תל אביב – כולם כאחד – מסרבים לשלם מס הכנסה. האם המדינה תיכנע בשם המעשיות ותסכים לגבות מהם מס אחיד בגובה 10% בלבד כדי שלפחות ישלמו משהו? או סידור כזה: ארגוני המורים מודיעים שמהשנה לא ילמדו אחרי השעה אחת בצהריים. האם המדינה, בשם המעשיות, תתפשר על אחת וחצי כשעת סיום אחידה, כדי שלפחות נרוויח חצי שעה?
בשנת 2006 מצא סקר של משרד הכלכלה שיותר מ־90% מהגברים החרדים היו מעוניינים לרכוש השכלה אקדמית או מקצועית. גם אז הופיע גל של תקוות. תוכניות נפתחו, מסלולים הוצעו, תקוות התרבו. מה קרה בפועל מאז? קראו את דוח מבקר המדינה לשנת 2019. הוא קובע שתוכניות המועצה להשכלה גבוהה לשילוב חרדים באקדמיה נכשלו. הוא קובע שהנתונים החיוביים על מספר הסטודנטים החרדים פשוט אינם משקפים מציאות. למעשה, רוב הגברים החרדים שנכנסים למכינות קדם־אקדמיות לא מסיימים תואר. הוא מגלה שכמעט מחצית מבוגרי התואר החרדים הם בוגרות, שילכו להיות מורות. אין רע במורות כמובן – אבל גם אין מחסור במורות חרדיות, כך שהתרומה של המהלך למשק לא גדולה. במילים פשוטות, גם המהלכים לשילוב חרדים באקדמיה לוו בתקוות גדולות, שהתגלו, עד כה, כתקוות שווא.
והנה עוד דוגמה לתקוות שווא. ציטוט מדוח של מוסד שמואל נאמן משנת 2015: "בניגוד לתפיסה המקובלת בציבור הרחב, צעירים חרדים החלו להתנדב לשירות צבאי ואזרחי במספרים גדלים והולכים כבר מתחילת שנות ה־2000. בתחילה היו אלו בעיקר בחורים חרדים שנשרו מישיבותיהם והתגייסו לנח"ל החרדי (כיום מוכר בשם גדוד "נצח יהודה"). הקפיצה הגדולה התרחשה בשנת 2007, עם פתיחת מסלולי שח"ר (שירות חרדים) בצה"ל, ובמקביל – הקמת מנהלת השירות האזרחי־לאומי במשרד ראש הממשלה. בתוך שלוש שנים הצטרפו לשתי המסגרות הללו למעלה מ־3,000 בחורים ואברכים חרדים".
נו, אז אולי הבעיה פשוט נפתרת מאליה? נראה שלא. מספר המתגייסים קצת עלה, ואז קצת ירד בחזרה. ובשנת 2020 התברר שנתוני גיוס החרדים בכלל זויפו, כפי שדיווחה ועדה בראשות האלוף רוני נומה. צה"ל לא עמד ביעדי הגיוס. ספירת החרדים נערכה כך שתטעה את הקוראים. ספירת החרדים חרגה מהגדרות החוק במודע ובמכוון.
ומכיוון שלא הלך בלי כוח. עכשיו מנסים את זה בעוד פחות כוח. אולי, אם המדינה ממש תתחנן, ייאותו החרדים לצאת לעבודה. כבר שאלנו: זה הכרחי? אולי זה הכרחי. כבר שאלנו: זה מקומם? והשבנו – זה בלי ספק מקומם. עד כדי כך מקומם, שאם זו לא הייתה המדינה שלי, הייתי מעדיף שהמדינה תיכשל, שהתוכנית להורדת הפטור תיכשל. אם זו לא הייתה המדינה שלי, והצבא שלי, והביטחון שלי, הייתי שמח לראות 10,000 נערים ונערות מודיעים שאין להם כוונה להתגייס עד שיוסדר עניין גיוס החרדים, באופן שמחזק את השוויון ולא פוגע בו.
אך מכיוון שזו המדינה שלי, אין לי ברירה אלא להצטרף לכנופיית המקווים. אין לי ברירה אלא להעמיד פני אופטימי. נקווה שהפעם המדינה תעמוד ביעדי הגיוס (תקווה קלושה). נקווה שהפטור יוביל ליציאת חרדים לעבודה (תקווה יותר מבוססת, אם כי מדובר בחרדים שההכשרה שלהם לחיי עבודה בעולם המעשי קלושה). נקווה שהיציאה לעבודה תוביל לשינוי הדרגתי של החברה החרדית (את ההבטחה הזאת, על שינוי הדרגתי, אנחנו שומעים כבר הרבה שנים).